בשנת 1913 בא הרב אברהם יצחק קוק (מי שהיה באותם הימים הרב הראשי לתל אביב, ולימים הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל העצמאית) עם רבנים נכבדים, כמו: הרב זונפלד והרב ידלר לקיבוץ מרחביה, שכל חבריו הם חילוניים בעלי השקפת עולם סוציאליסטית, הסבורים שהבניין הלאומי שלנו בארץ ישראל חייב לשאת רק אופי של קואופרציה כלכלית.
במשך כשבועיים שהו שלושה רבנים בקיבוץ ועבדו עם חברי הקיבוץ בשדות. כל ערב הסבו לשיחות, שגלשו עד שעות מאוחרות של הלילה. לרב קוק היה חשוב מאוד לשהות במחיצת יהודים, המקדישים חייהם לעבודת אדמה ולהוטים מתוך דבקות רבה בהשקפת עולם חברתית שונה. לרב קוק לא הייתה בעיית כשרות כי הוא היה טבעוני.
מאחר שאנחנו השבוע ערב פרשת "בהר" ויש האומרים פרשת "בהר סיני", אבקש להתייחס לאמירות הרב קוק באותן שיחות על פרשת "בהר". וכך אמר הרב בשיחה עם חברי קיבוץ מרחביה - "אני גאה להיות יהודי, שבשפה העברית, בה אני ואתם מדברים, נכתב המנשר הראשון, המניפסט הראשון לחברה האנושית, המצביע על כך, שמחובתם של באי החברה לבנות חברה המתמודדת עם מצבים בהם "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ". ביטוי החוזר בפרק כ"ה שלוש פעמים - בפסוק כ"ה, בפסוק ל"ט ובפסוק מ"ז.
באותן שיחות הדגיש הרב קוק, כי הוא גאה, שהשפה העברית בספר, שהוא גולת הכותרת של ארון הספרים היהודי, בפרשת השבוע שלנו מעלה בפנינו את הדרישה לרגישות חברתית, בה אם
"יָמוּךְ אָחִיךָ", אם אחד מבאי החברה הגיע למצב שהוא "מָך", וקרה המקרה והוא "נִמְכָּר לְךָ לְעֶבֶד, לֹא-תַּעֲבוֹד בּוֹ עֲבוֹדַת עֶבָד" אלא תתייחס אליו "כְּשָׁכִיר כְּתוֹשָׁב..."(פסוקים ל"ט-מ').
מצערת אותי העובדה, שנעלמה לחלוטין מחיינו בימים אלו המציאות האידאית, אליה חתר הרב קוק, שניהל משא-ומתן בין קבוצה סוציאליסטית, של מי שיהיו בעתיד ראשוני התנועה הקיבוצית של השומר הצעיר, ובין מי שיהיה בעתיד רבה הראשי של העיר יפו. השיחה בין הקטבים האידיאולוגיים - חברי קיבוץ מרחביה מצד אחד והרב קוק והרבנים מצד שני - התנהלה תוך
כבוד הדדי והערכה הדדית למרות עוצמת הפער בין קטבי תפיסות עולם. תופעת ההידברות בין קטבים חסרה לנו כיום, וחובה עלינו לאמץ את דרכו של הרב קוק.
אני מתפעל מהיוזמה של הרב קוק לפני למעלה ממאה שנה ומייחל ליוזמות כאלו ב-2022. נכון שגם בימינו אנחנו עדים לתופעות מפליאות של איכות אישית ומצפונית גבוהה ומאמץ אדיר להשקיע בפיתוח אישיות מוסרית. החינוך מצליח להשריש נורמות גבוהות של מסירות נפש, ועזרה לזולת, אך מצער שהתופעה החיובית הזו אינה מלווה במאמץ לגשר על פני תהומיות אידיאולוגית החוצה את החברה. קשה להתעלם, שביטויי עדינות והתחשבות בקהילה הופכים לתוקפניים וגסים וחסרי בלמים בהתייצבם אל מול קבוצות המביעות משנה אידיאולוגית שונה.
פנים רבות לתורה
נראה, שמלחמת ששת הימים נתפסת כקו פרשת המים בחיינו. מה שהיה לפני אותה מלחמה אינו דומה במחנה הדתי לגווניו למה שהתעצם אחרי המלחמה. קולקטיב, המכתיר עצמו דתי, החל ליידות ביטויי תוקפנות וגסות רוח כלפי קבוצות אחרות בעם בהאשמה של אי-פטריוטיזם. גילויי גסות ובוטות כלפי בן העם האחר, שחי על אותה כברת ארץ עם ביטויי גסות ובוטות כלפי מי שסבור, שיש להם זכויות למדינה עצמאית לצידה של מדינת ישראל.
הכלל של פנים רבות לתורה אינו מקבל את המידה הזעירה ביותר של סובלנות בציבור הדתי כלפי מי שמביע דעה אחרת. אין נכונות להכיל הבט אחר. אנו צועדים לעבר שתי הפרשות הנועלות יחדיו את ספר ויקרא - פרשת "בהר" ופרשת "בחוקותי". אנחנו מגיעים אל שתי פרשות אלו אחרי מסע בפרשות, שהיה לי קשה לקבל בהן נידויים וחרמות של אנשים עקב מחלות או מומים. היה לי קשה לקבל חובת עקידת בעלי חיים על המזבח בעולות שנשרפים כליל. אודה, שהיה לי קשה עם קורבן אדם בדמות בני אהרון השרופים. אני בא אל הפרשות האחרונות בספר ויקרא אחרי שיח ושיג נוקב עם הכתובים, כשלא כל ציווי אני מוכן לאמץ.
אני בא אל פרשת השבוע עם הראיה של "שבעים פנים לתורה" כשאני ער לאומץ לבו של הרב קוק, רבה הראשי של תל אביב בשנת תרע"ג (1913) לקבל החלטה נועזת לגבי ציוויים בפרשה שלנו בספר ויקרא כ"ה. הרב קוק ער לעובדה שהמתיישבים הראשונים בארץ ישראל מתמודדים עם קשיים כלכליים ועם שנות בצורת, לכן הוא פוסק שמותר לעבד את האדמה בשנה השביעית למרות האיסור בתוקף ציווי שמיטת קרקעות בשנה זו.
הרב קוק הולך בדרכם של שני רבנים חובבי ציון, הרב אלחנן ספקטור והרב שמואל מוהליבר, שקבעו כי מותר לעבד את האדמה בשנת שמיטה. קביעתם משנת תרמ"ט (1889) נבעה מתוך הבנה למצוקה הקשה איתה התמודדו אנשי העלייה הראשונה מאז 1881-2 במושבות הראשונות בארץ ישראל. חשוב לתת את הדעת, שהיה משקל משמעותי ליהודים חרדים בין אנשי העלייה הראשונה באותן השנים במושבות - פתח תקוה, חדרה, ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה. אותם רבנים שציינתי התנו עיבוד קרקע בשנה השביעית במכירה פיקטיבית של האדמה לערבי, אך אי-אפשר להתעלם מהפתיחות והנועזות שלהם לשינוי הצו בתוקף הנסיבות. לפנינו דוגמה של רבנים, שהחליטו להיות קשובים למאוויים ולצרכים של אדם המבקש להתקיים מיגיע כפיו.
חוק אידאי, שנועד לתת מנוחה לקרקע ולאפשר לעניים ליהנות מפרי הפרא שגדל בשנה, עובר שינוי ברוח התקופה וההישגים המדעיים של מחזור זרעים. הרב קוק היה ער לציווי החברתי בספר ויקרא כ"ה 6 - "וְהָיְתָה שַׁבָּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְךָ וּלְאַמָּתְךָ וְלִשְׁכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבֶיךָ הַגָּרִים עִמְּךָ". כבר בסוף המאה ה-19 הבינו רבנים כמו שמואל מוהליבר ואלחנן ספקטור, ששמיטת קרקעות אינה יכולה להיות פתרון לשוועת עניים בתקופה המודרנית, וכמוהם הרב קוק בפתחה של המאה העשרים.
מצוקות האדם החורש בזעתו את אדמתו והבטחת קיומו ממנה, הם שהנחו את הרבנים מוהליבר, ספקטור וקוק להתמודד עם פרשת בהר.
איתן קלינסקי
אך מפני שבעם ישראל צער, עצב, כאב וחדוות תקומה הולכים לרוב יד ביד כפי שראינו לאורך ההיסטוריה הלאומית שלנו, נכון לעצור מדי פעם ולבחון את מעשינו
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
