לאן ילכו הבדואים

החל מסתיו 1948, בעוד המלחמה טרם הסתיימה, החלו להתקבל אצל השלטונות הצבאיים בישראל בקשות חסות מצד שבטי בדואים המבקשים לחזור לאדמתם אותה עזבו (או גורשו) בעת הקרבות. מרבית המבקשים היו ממטה התיאהא אשר קודם לכן חיו בנגב הצפוני-מערבי ובעת הקרבות עברו עם רכושם הדל ואוהליהם כולל עדרי הצאן והבקר לאזור ח'רבת חווליפה (לימים קיבוץ להב) ודהרייה. בנובמבר החליט שר הביטחון דאז, דוד בן-גוריון, לקיים דיון ראשוני בנושא בעוד המדינה נתונה ללחצי האו"ם לסגת מהישגיה הצבאיים בנגב.

האישים שהוזמנו לדיון ייצגו כל אחד גישה אחרת לבקשת החסות ואצל רובם בלטה - שאלת הביטחון בנגב. בדיון השתתפו יוסף ויץ (מנהל מח' הקרקעות בקק"ל) ויו"ר ועדת הנגב, שאול אביגור, סגן שר הביטחון, האלוף יגאל ידין ראש אגף מבצעים במטכ"ל, האלוף יגאל אלון מפקד חזית הדרום, האלוף אלימלך אבנר מפקד הממשל הצבאי, שלושת אנשי הש"י - יעקב שמעוני, עזרא דנין, וראובן שילוח. בנוסף השתתפו רב סרן מיכאל הנגבי המושל הצבאי בנגב ואחרים.

בן-גוריון חזר והדגיש את הגורם המנחה לדעתו בדיון - השיקול הביטחוני, וביומנו ציין כי הבדואים יקבלו בסופו של דבר כל מקום שיוצע להם. משתתפים אחרים הציעו, כי אם תותר שיבתם של הבדואים לנגב, יש למקמם בכמה מרכזים הפרושים מבית ג'וברין דרומה. ברור שהייה קשר בין מצב פריסת כוחות צה"ל באותו יום ובהתאם - ההצעות למיקום הבדואים.

תמונת הכוחות הצטיירה כך: ישראל שלטה בבאר שבע ובשטחים ממזרח לה שם שהו שבטי התת מטה הזלאם; כוחות ישראל החזיקו באזור לכיש-דויימה שם לא נותרו שבטי בדואים; ברוב שטחו של הנגב הצפוני-מערבי, בו היו מרבית היישובים היהודיים, גם שם לא נותרו בדואים; חלקים משבטי התראבין והעזאזמה היו פרוסים מדרום לבאר שבע כולל חלקים עליונים בהר הנגב ובערבה. היו גם אזורים בשליטה ערבית הדוקה כמו אזור הר חברון ושיפוליו, דהרייה, חווילפה שם ישבו שבטי אל-הוזייל, אל עוקבי וטללקה, שעברו לאזור עוד טרם פרוץ הקרבות ובמהלך המלחמה.

א. בן-גוריון, שחשש מתגובת המעצמות אם יקצה למבקשי החסות קרקעות שוממות ללא מים או ללא אפשרות רעייה (מה שהבריטים כינו "נישול"), הציע לרכז את רובם באזור תל שריעה, שם ישבו לפני המלחמה מרבית שבטי התיאהא. יתרונו הפוליטי בכך שהאזור נכלל במדינה היהודית בתוכנית החלוקה, דבר שיאפשר למדינה לפקח על הבדואים וכן עובר בסמוך צינור המים ירקון-נגב שהבדואים יקחו חלק בשמירה עליו ואף ייהנו ממנו.

ב. יוסף ויץ, שהתנגד כליל לשובם של הבדואים לנגב הסכים להצעת פשרה. הוא ביקש לצמצם את נוכחותם בקו שממזרח לבאר-שבע וסיבותיו להתנגדות היו שחזרתם תפריע לפיתוח הנגב ולהתיישבות היהודית וכן יהיה קשה להגיע אתם בעתיד להסכם על הבעלות בקרקע מפני שהשבטים לא יכבדו זאת. ויץ גם ידע שאין לתנועה הציונית תוכנית התיישבות בשיפולי הר חברון. החוקרת אף סוברת כי ויץ, שהיה תומך של רעיון שיקומם של הבדואים מחוץ לגבולות החלוקה, סבר שאזור דווימה (לעתיד מושב אמציה-לכיש) יוחזר לאחר המלחמה מטעמים מדיניים לירדן ובמקרה זה הבדואים יישארו מחוץ לקוי החלוקה.

ג. יגאל ידין בחן את שאלת בקשת החסות בהיבט ביטחוני-עתידי והציע ליישב את השבטים באזור סביטה (שבטה). האזור לא היה עדיין בידי ישראל והוא סבר שבדואים נאמנים לישראל יבטיחו אגף זה מפני תוקפנות מצרית. מחד הוא טען שבאזור ממילא לא מתוכננת התיישבות יהודית ומאידך-גיסא, לא יתפתח כאן מאבק על הבעלות בה. דומה כי ידין הציע לבודדם על-מנת לאפשר פיקוח יעיל עליהם. ידין לא התחשב בהצעתו כי בשטחי סביטה יש במחסור במים, בקרקעות פוריות ובאזורי רעייה.

בן גוריון המשיך להתלבט באשר לגורל הבדואים וכתב ביומנו (הציטוט לא מובא במחקרה של חבצלת יהל אך בהחלט מתאים לביטוי "רוח המפקד"): "הבדואים בנגב רוצים להיות נתיני ישראל, להיות חיילים בצבא ישראל. לדבריהם, ניתקו כל הקשרים עם שאר הערבים, באשר היו אתנו. בשטחים בהם ישבו, יהיו אחראים למניעת חבלות. הדבר יובא בפני התייעצות בשיתוף עם משרדי החוץ, המיעוטים ועוד".

ב-30 בנובמבר החליטה הוועדה לענייני הבדואים להבדיל בין בדואים ידידותיים לבין בדואים אויבים. את הידידים ניתן לדעת רבים מחברי הוועדה להחזיר לתחומי ישראל. החוקרת שבדקה שאלה זו במחקר עם פרופ' רות קרק קבעה כי נימוקים אלה שביקשו להחזירם לישראל התבססו על העיקרים הבאים: הידידות ששררה לפני המלחמה עם השבטים מסוימים; הציפיה כי בעתיד הבדואים יסייעו בהגנת גבולות המדינה; החזרת השבטים תחזק את עמדת ישראל מול האו"ם והמעצמות אשר דנו באותה עת בגורלו הפוליטי של הנגב והקפידו לבחון כי אין תופעת נישול לאחר המלחמה.

רוב חברי הוועדה תמכו ביישובם של הבדואים בשטחים שממזרח לרוחמה (אז היה אזור זה במעמד של שטח הפקר) וכן באזור דווימה. קצת מהשבטים שנחשבו לנוחים (שבטי תת-מטה הזולם, אל עאסם, ואל-אסד) נותרו במקומם לפי ההצעה. מחילופי הדברים שנרשמו נראה שחברי הוועדה לא דנו בהתיישבות קבע של הבדואים מכיוון שישראל עדיין נמצאת במצב מלחמה עם המצרים, מבצע "עין" עדיין לא יצא לפועל ומצרים סירבה לנהל שיחות שביתת נשק. משום כך נבחרו האזורים למבקשי החסות "כאזורים זמניים" עד לקביעת גבולות הקבע.

הוועדה הציעה ליישבם במרחק של לפחות 10 ק"מ משבט לשבט מתוך מטרה לאפשר לכל שבט שטחי רעייה מספיקים ואף הזכירה את הצורך בהתחייבות כלפיהם בנוגע לעיצוב מדיניות עתידית וביחס לקרקעותיהם והבעלות בה בעתיד. הוועדה דחתה ניסוחי תביעות אלה לוועדה אחרת בהרכב של ויץ והנגבי. אין ספק שהוועדה לא העריכה אז שהבדואים יחיו תחת ממשל צבאי עד שנת 1966 ולא היה לחבריה כל מושג באשר לפתרון השאלה המסובכת של הבעלות בקרקע במיוחד לאור העובדה שגם השלטון העות'מני וגם השלטון הבריטי הכירו דה פקטו בבעלות הבדואים על קרקעותיהם על-אף שלא היו רשומות בטאבו.

תחילה שמעה הוועדה מפי יגאל אלון את המלצות הצבא בנוגע לאזורים המוצעים להינתן זמנית לשבטים מבקשי החסות, תוך דגש על האזור מזרחה לבאר-שבע. הוצגה מפה שהחוקרת קבעה כי לא נמצאה בין המסמכים. הוועדה המקורית לא המשיכה להתקיים והדיון בשאלת יישוב הבדואים הועבר לוועדה לענייני פליטים. בדצמבר החל נציג משרד המיעוטים יעקב ברדיצ'בסקי לטפל בהחזרת 8000 - 10000 מבקשי חסות. המפה הגאוגרפית של יישובם השתנתה מעט ולפי דיווחו ההצעה לרכז את ערב שריעה עם כל השבטים למזרח שובל עד דווימה; ערב אל עטוונה וכל נספחיו יועברו מהשטח בין חצרים לצאלים לקרבת נבטים וכורנוב; שבטי ערב אבו מעמר ונספחיו יוותרו במקומם בין חלוצה לחזל'ה (עלומים).

בהשוואה להצעות הקודמות היה כאן ניסיון להרחיקם ממגע קרוב עם גבול מצרים ולצופף את מבקשי החסות ובכך להקל על הצבא לפקח על תנועתם. בהמשך המאמר מפרטת החוקרת את הדמיון והשוני בין הצעת "הוועדה לענייני בדואים" לבין תוכנית הביצוע עליה היה אחראי יעקב ברדיצ'בסקי. מהדיווח על פעולתו הוברר כי משרד המיעוטים דרש כצעד מקדים - עריכת מפקד. אין ספק שהדרישה לעריכת מפקד נבעה מהחשש "להסתננות של בדואים" שנותרו מעבר לגבול ועלולים היו בהדרכת המודיעין המצרי לבצע חבלות בכבישי הנגב.

בסתיו 1950 הוברר מדיווחיו שבאופן מעשי הותרה חזרתם של כ-12,000 איש. מכאן עולה שכלל שבטי הנגב ימנו לאחר החזרה כ-17,000 בדואים דהיינו, כרבע מאוכלוסיית השבטים לפני המלחמה. החוקרת מסיבה את ליבנו לעובדה כי המפקד הרשמי נערך על-ידי משרד הפנים רק בשנת 1954 והוא כלל כ-11,000 בדואים בלבד. כאן ראוי להדגיש כי גם "הוועדה", גם ראשי השלטון וגם הצבא לא שירטטו לאיזה צורת חיים הבדואים יוחזרו והגישה הכללית הייתה שהם יחזרו לחיות באהלים וחיי חצי נוודות כפי שחיו לפני המלחמה. יגאל הנגבי, שהיה חבר בוועדת החזרת הפליטים ומשויך לשמאל (מפ"ם), הציע תוכנית מהפכנית שעיקרה הקמת 15 - 20 כפרים עבור 25 שבטים. יחידת הקרקע לכל משפחה תהיה 300 דונם ותכלול בית קרקע, קרקעות לגידולי חקלאות ביתית, וחיבור לקו מים.

הוא הציע לרכז את השבטים בהר הנגב ולהקיפם בכפרים וקיבוצים יהודיים ובכך לנתקם ממצרים וירדן. חברי הוועדה לא הסכימו עם דעתו וחששו שבתוכנית זו לא ניתן יהיה לפקח על השבטים. גם משרד המיעוטים סבר כי המשך החיים המסורתי לא יאפשר לבדואים להשתלב חזרה בחיי המדינה אך קיבל את דעת ראשי המשרדים ולא פיתח תוכניתו לפרטים. בדצמבר נפגש ויץ עם חירם דנין, ג'וש פלמון ועמינדב אלטשולר והם דנו בדבר עקרונות יישובם של בדואי הנגב שבגבולות ישראל. החוקרת לא מצאה את פרוטוקול השיחה ואי אפשר לקבוע בוודאות האם נקבעו הלכות חדשות או אותרו אזורים חדשים עבור יישוב מבקשי החסות בנגב.

בינתיים גבר הלחץ הבינלאומי על ישראל להסכים להחזרת פליטים (ערבים ובדואים). בן-גוריון זימן אליו מומחים מתחומים שונים והטיל עליהם להכין שלוש הצעות: מה יהיה גורל רכוש הפליטים בישראל, מידת הסיוע להשתקעות הפליטים במדינות ערב ושאלת חזרת הפליטים לארץ. פלמון דרש בינואר 1949 שהוועדה תקבע סופית במהלך עבודתה את גבולות הסייג למושב הבדואים. נראה שהוא התכוון בעיקר לגבולות התיישבותם ולא לאופי או צורת ההתיישבות. נראה שרעיון ריכוזם של מבקשי החסות במזרח הנגב התאים לחברי הוועדה ולבן גוריון. התברר שמיכאל הנגבי, שתמך תחילה בפיזורם ביישובים חדשים שיוקמו עבורם באזורי הנגב השונים, הסכים עם הרעיון. למחרת השתתפו בדיון גם יגאל אלון ועשהאל צוקרמן והם הביעו תמיכה בו.

הסכם שביתת הנשק עם המצרים ב-24 בפברואר 1949 הותיר את מרבית הנגב כולל הערים בו - חברון, איסדוד, מג'דל, פלוג'ה ובאר שבע בידי ישראל. התעקשותה של מצריים על ריבונות בבאר שבע בתמיכת הבריטים גרמו לחברי הוועדות שעסקו בבדואים להשתדל ולנתק גאוגרפית כמה שיותר בין השבטים לבין מצרים ולכן התחזק רעיון בידודם במזרח הנגב בשטח שיקרא בהמשך - "סייג".

לאחר החתימה על הפסקת אש עם מצרים השלימה ישראל את "מבצע עובדה" ופעילות צבאית נוספת שהביאה לישראל שליטה על מרחבי חווילפה, תל סבע (שבע), ערד, תל-מליח ועוד. במרחבים אלה שהו שבטי בדואים שחלקם גורשו עמוק ללב ירדן וחלקם הופנו "לסייג". יתר על כן קצת מהמרחבים של שיפולי הר חברון שנכבשו הוחלפו עם ירדן בהסדר לא סופי תמורת קבלת עמדות ברכס גבעות השרון, ושליטה בכפרי ואדי ערה ובכביש חדרה-עפולה.

למען ההגינות על המעיין לקרוא את מאמרה המרתק של חבצלת יהל על-מנת להתרשם מטיעוניה וכן את הסיכום שלה לכל המאמר אולם, אנחנו הרשינו לעצמנו, באופן חד-פעמי, לדון רק בקטע מתוך המאמר, בעיקר זה היכול להצביע על התגבשות היחס לבדואים שנותרו בעת המלחמה בישראל והיחס למבקשי החסות, כלומר לבדואים שביקשו לחזור ובעיקר על הצורך בגיבוש מפת האזורים הגאוגרפיים שיוקצו לבדואים בתנאים החדשים שנוצרו לאחר המלחמה. זאת תחת לחץ בינלאומי שתבע מישראל לקלוט פליטים חוזרים והחזרת רכושם, בעיקר קרקעות, שדות מרעה, עדרי צאן ובקר ובארות (בורות) מים.

בנוסף לתובנות שהחוקרת הציגה, ניתן גם להוסיף כי החשש מפני תביעותיה הטריטוריאליות של מצרים בנגב, הלחץ הבינלאומי והצורך לקלוט גלי עלייה גדולים שהחלו להגיע לחופי הארץ, גרם לכך שבוועדות שהוקמו כדי להמליץ לממשלה ולצבא על מיקומים גאוגרפיים מתאימים לבדואים (אלה שנשארו ולאלה החוזרים) - לא הוקדש מספיק זמן לשאלות כבדות משקל הקשורות באורח החיים המסורתי-תרבותי ודתי של השבטים. כך למשל לא נבדקה שאלת הבעלות החוקית של הבדואים על הקרקע (שהייתה צריכה להיות מלווה במסמכים), לא הוצעה צורת התיישבות התואמת את מסורתם ובמידה רבה סברו בוועדות שהם ימשיכו את אורח החיים שהורגלו לו, לא הוכנה תשתית מודרנית לשלושת האזורים העיקריים שתאפשר התיישבות קבע כמו למשל כבישים, חשמל וצנרת מים לתושבים ולבעלי החי, לא דובר אז על מקורות פרנסה מתאימים, וכן לא עוצבו נהלים בהם תוכפף מסורת השיפוט הפנימי-מסורתי לחוקי מדינת ישראל כמו למשל איסור פוליגמיה, איסור נקמת דם ועוד.

רק בשלהי העשור הראשון החל משנת 1959, החלה המדינה בגיבוש הצעות לבנית ערי קבע ולהפיכתם של הבדואים לאזרחים המשולבים בחוקי המדינה. במשך עשור נאבקו המפלגות וגופי הממשל על הדרך הנכונה לבניית יישובי קבע ובשנת 1969 הוקמה השכונה הראשונה של תל שבע. נותר רק לציין שבמשך עשור זה, המשיכה המדינה לעקוף את השאלות הקרדינאליות שעמדו בין השבטים לבינה - הבעלות בקרקע והתמודדות עם דרישת הבדואים לבעלות על קרוב למיליון דונם, צורת בניית הקבע, כפיית חוקי המדינה מעל המסורת השבטית והקמת תשתית ומקורות פרנסה.

המאמר המלווה בכמה מפות המבהירות היטב את הכתוב, מומלץ ביותר לקריאה ובמיוחד לאלה המחפשים את שורשי הסכסוך יהודי-בדואי בנגב.