בכל מחיר

כפר דרום שהוקם בשנת 1946, נכבש ונהרס על-ידי חיל המשלוח המצרי (1948) במלחמת העצמאות, הוקם מחדש לאחר שנכבש במלחמת ששת הימים, ופונה ונהרס במסגרת תוכנית ההינתקות יחד עם יתר ההתנחלויות ברצועת עזה. במהלך שנת 2010 הקימו מספר משפחות שפונו מהישוב ישוב חדש בנגב המערבי בשם "שבי דרום".

בשנות השלושים רכשו הפרדסן טוביה מילר והסופר משה סמילנסקי קרקע בשטח של 260 דונם מערביי האזור ונטעו במקום פרדס. במהלך מאורעות תרצ"ו (1939-1936) ננטש המקום ומאוחר יותר נמכרה הקרקע לקק"ל. במוצאי יום הכיפורים תש"ז 1946 יושב המקום, על-ידי גרעין של "הקיבוץ הדתי" שהורכב מבוגרי כפר הנוער הדתי, בפיקודו של המא"ז אברהם דימנט.

כבר בחלקה הראשון של מלחמת העצמאות (לפני הכרזת העצמאות), היה היישוב נתון להתקפות מצד האוכלוסייה הערבית המקומית, שכללו הפגזת מרגמות וניסיונות לפוצץ את מכון המים (באר) של היישוב. עוד לפני פלישת הצבא המצרי לדרום הארץ, בחלקה השני של המלחמה, תקפה יחידה סודנית שלו את היישוב התקפה רגלית לאחר הרעשה ארטילרית. ההתקפה נהדפה על-ידי מגני היישוב, שמנו כ-60 אנשים, כוח שהיה מורכב חלקו מאנשי היישוב וחלקו מאנשי הגדוד השני של הפלמ"ח, גדוד שאנשיו פוזרו בין יישובי הנגב הצפוני והדרומי לשם סיוע בהגנתם.

ב-13 במאי 1948, יום לפני הכרזת העצמאות ותחילת הפלישה המצרית, התבצעה התקפה של כוחות רגליים בליווי שני טנקים מצריים. גם התקפה זו נהדפה. בכך, היה כפר דרום היישוב הראשון שהותקף על-ידי הצבא המצרי. מתחילת הפלישה המצרית לדרום הארץ, לאחר הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948, ועד ה-11 ביוני 1948, עת החלה ההפוגה הראשונה, היה "כפר דרום" נתון במצור של הצבא המצרי, מצור שלווה בהתקפות מטוסים, ארטילריה וכוחות רגליים. מגניו של היישוב ספגו אבדות רבות וסבלו ממחסור במזון ובתחמושת, אך הצליחו להחזיק ביישוב. האספקה שניסו המטוסים הישראלים להטיל אל עבר היישוב לא הגיעה במרבית המקרים ליעדה.

לאחר שנתקבלו ידיעות כי הצבא המצרי החליט לכבוש את כפר דרום, ולאור מצבם הקשה של מגניו וחוסר ההצלחה של צה"ל להעביר אספקה ותגבורת, הוחלט לפנות את היישוב. בליל ה-8 ביולי, שבו עמדה ההפוגה בקרבות להסתיים, הסתננו מגני היישוב דרך קווי הצבא המצרי אל מכוניות פינוי שחיכו להן בנקודה שנקבעה מראש. הם התגלו, ונורתה לעברם אש שגרמה להרוג ולשני פצועים. למרות האש, הצליחו המגנים להגיע אל כוח החילוץ ועזבו את המקום.

בבוקר ה-8 ביולי החל הצבא המצרי בהתקפה על היישוב. לאחר התקפה ארטילרית נכנס כוח רגלים מצרי למקום וגילה כי היישוב ריק. מלבד כפר דרום ננטשו יישובים יהודיים נוספים במישור החוף הדרומי עקב ההתקפה המצרית. הצבא המצרי המשיך צפונה לאזור איסדוד (אשדוד) ונעצר בגשר "עד הלום". בהמשך קרבות מלחמת העצמאות נהדף בידי צה"ל, שכבש מחדש את רוב האזור. רצועת עזה נותרה בידי הצבא המצרי ובהסכמי רודוס הסכימה ישראל להשארתה בשליטה מצרית. חלק מתושבי "כפר דרום" המקורי הקימו אחרי המלחמה את המושב "בני דרום".

יצחק שמיר נולד בגרמניה ועלה עם הוריו בהיות בן 6 בשנת 1934 לארץ. אחיו הבוגרים חיו בקיבוץ יבנה לכן המשפחה נקלטה בראשית דרכה שם. את התיכון למד בכפר הנער הדתי ליד "כפר חסידים". בשנת 1945 הצטרף לגרעין שהתגבש שם והחבורה הועברה לקיבוץ בארות יצחק (שהיה אז הקיבוץ הדתי היחיד בנגב) על-מנת לעבור תקופת הכשרה.

שמיר שהה עם חבריו שם קרוב לשנה ועבד במקצוע הבנייה. באותה שנה הוחלט בסוכנות להקים כמה שיותר ישובים בנגב על-מנת לשכנע את ועדות האו"ם בדבר הנוכחות היהודית. שמיר והגרעין יצאו מקיבוץ בארות יצחק להקים את כפר דרום ליד הישוב הערבי דיר אל בלח שבצפון הרצועה. הקיבוץ קיבל כ-200 דונם והחל לגדל ירקות עבור עצמו. גודלו קצת תרנגולות ופרה אחת. רוב החברים עבדו "בחוץ" כלומר, כפועלי בניין במחנות הבריטיים הסמוכים. הקבלן היה "סולל בונה". יותר מאוחר חלק מהחברים עברו לעבוד במתיחת קו המים "מניר עם" דרומה. כך נמשכו החיים עד החלטת האו"ם על חלוקה בנובמבר 1947.

גרעין המייסדים היה בן 30 בחורים ו-10 בחורות. ממשיך שמיר - קצת לפני ההחלטה באו"ם הוחל להרגיש מתח באוויר. הוא מעיד על עצמו כי יצא לתחנת הרכבת כדי להביא חומרי בניין לקיבוץ ונתקל בפנים זועפות של ערבים ואנגלים. הם רמזו לו לקחת את הסחורה ולהסתלק. למחרת נתנה "ההגנה" הוראה להתחפר ולהכין תעלות, בונקרים וביצורים. החיים שובשו וחברים לא יכלו יותר ללכת ברגל לדיר אל בלח לקניה או להסתפר או ללקק גלידה.

כזכור, נשמעו דיבורים על מלחמה קרבה אבל הגרעין שבוגריו היו בני 19, מעולם לא התאמנו כראוי בנשק, לא נלחמו ולא עמדו בפני הפצצות. רמתם הייתה כשל חניכים בגדנ"ע ולא היה להם כל מושג איך יגנו על הנקודה בעת התקפה. ראוי לתאר את מראה הנקודה בזמן ימי ההכרעה באו"ם: 2 צריפי מגורים, צריף מגורים וצריף חדר-אוכל ובית כנסת. יותר מאוחר הגיעה תגבורת של אנשים ( ההגנה והפלמח) ועבורם הוקמו אוהלים.

כצעד מקדים ההגנה דרשה מ-10 חברי משק להתגייס לנוטרות ולזכות במדים של הצבא הבריטי ובנשק. במשק הוקמה תחנת נוטרות וחבר אחד עבר קורס קורפורלים (רבי טוראים) והיה למפקד התחנה. פעם בחודש היה מגיע הקצין הבריטי ובודק תקינות הנשק ורשימת הנוטרים.

ממשיך ומספר שמיר כי הנוטרים קיבלו משכורת שנמסרה לקיבוץ, האנגלים סיפקו נשק מינימלי ו"ההגנה" הוסיפה מעט נשק הכרחי. ביום שהגיע נשק מ"ההגנה" הוא הוטמן "בסליק" ורק מספר חברים ידעו היכן מוקם הבור הסמוי. התפיסה הייתה שעדיף שכמה שפחות ידעו מתוך החשש שאם יפלו בשבי לא יוכלו להסגיר סוד קיומי זה. בחדר הקשר עמד מכשיר סודי שדרכו רק האלחוטאי יכול היה לשמוע את שהתרחש בארץ ועל שאר החברים נאסר להיכנס לחדר ולראות את המכשיר.

הקשר היחיד עם העורף היה טנדר שהביא בבוקר דואר, תרופות ומאכלים טריים פעם ביום. עיתים הגביר האלחוטאי את מכשיר הקשר והחברים ישבו בחוץ והיו שומעים הקלטות מהצגות בידור של "המטאטא" ותיאטרון "לי-לה-לו". תחילה קנו מים מתושב דיר אל בלח ומאוחר יותר נחפרה באר בשטח הקיבוץ שסיפקה את הצרכים המקומיים.

כפר דרום היה היחיד מבין 11 הנקודות שצינור המים לא תוכנן להגיע אליו משום שהיה לו, לכאורה, מקור מים מספק. לרוע המזל מבנה הבאר הופצץ מיד עם תחילת המלחמה ושוב נוצר מחסור חמור במים. חברי הקיבוץ התבקשו להפריש באפריל 1948 כוח אדם ונשק שגייס אז בן-גוריון כדי לכבוש את ירושלים. במצבם הקשה הם בקושי נענו לבקשה זו. למחרת ההחלטה באו"ם, החלו החברים בגידור ומיקוש גדר המשק אולם הבטלה ואי היכולת לצאת משטח הקיבוץ גרמו למתח חברתי רב.

בתודעתנו, פרצו קרבות מלחמת השחרור לאחר ההכרזה באו"ם אך לא כך קרה במרחב דיר אל בלח. כמה ימים קודם לכן כבר נשלחו פלוגות סיור של חיילים סודאנים (ששירתו בצבא מצרים) ובליל ה-11 למאי תקפו את כפר דרום. בתחילה רק ירו על המשק וב-15 למאי נכנס הצבא הסדיר המצרי כולל טנקים ומטוסים והרס את כל מבני המשק, הצריפים והבאר.

החברים ירדו למקלטים ושלושה חודשים התנהלו קרבות עזים עד להוראת הפינוי שהגיעה לאחר כחודשיים. אספקה מועטה הגיעה ממטוסי ההגנה ומשיירות שהצליחו להעביר מעט מאוד מזון, דלק, תרופות ועוד. בהגנה הגיעו למסקנה שיש להחליף את אנשי המקום שנשחקו. הבנות הוצאו בסיוע האו"ם (מלבד חובשת וקשרית שנותרו במקום) והבנים, בהדרכת סיירים מהפלמ"ח, הלכו ברגל עם הנשק וספרי התורה עד "משמר הנגב" שם נאספו במשאיות.

לאחר הפינוי הוחלט על שמירת קשר לנגב. הגרעין שהקים את היישוב החדש נוסד בדצמבר 1948 מאיחוד של שני גרעינים: חברי גרעין "נתיבות כפר דרום", אשר נאלצו לנטוש את יישובם המקורי - כפר דרום, וחברי גרעין מורשה של חברי הפועל המזרחי שעלו מצפון אמריקה ומדרום אפריקה. הגרעין המשותף עבר הכשרה בקיבוץ יבנה. בתחילה תוכנן שהעלייה למקום תתקיים פברואר 1949 אולם העלייה על הקרקע נדחתה.

בתחילה כונה היישוב "נתיבות מורשה" אולם במהרה עזבו רוב חברי גרעין "מורשה" שלא התרגלו לאורח החיים הקיבוצי (חלקם הקים את שכונת בית חזון הסמוכה לכפר הרוא"ה) והמקום נקרא "קבוצת נתיבות". בהמשך, קראו התושבים למקום "כפר דרום" על שם יישובם המקורי, אולם השם הרשמי היה בני דרום. לאחר זמן מה התברר שהמקום המקורי אליו עלו המתיישבים אינו מתאים והיישוב נדד למקום סמוך.

אל הקיבוץ הצטרפו עולים מטורקיה ומצרים. בסוף 1956 נמנה הקיבוץ על תשעה קיבוצים שאומצו על-ידי הסוכנות היהודית בגלל קשיים כלכליים. בשנת 1960 הגיע הקיבוץ לידי משבר לאחר שחברים רבים עזבו אותו ועל-רקע ויכוח על לינה משותפת. מהגרעינים שהגיעו למקום נשארו רק בודדים. בעקבות זאת ביקש הקיבוץ להפך למושב שיתופי אך נדחה. הקיבוץ הדתי החליט לאפשר לאלה שנותרו בגרעין להקים קיבוץ חדש והאתר שנבחר - בני דרום. בינתיים נוספו לגרעין צעירים וצעירות מגלויות שונות ביניהן מצפון אפריקה וממרכז אמריקה. בתום המלחמה ובעשור הראשון סבל הקיבוץ החדש מקשיים חברתיים וכלכליים וכך, בשנת 1961 הוא הפך למושב שיתופי.

שמיר נזכר עוד: בקרבות כפר דרום, נפלו 11 חללים מהם אחד מחברי הקיבוץ והשאר מהפלמ"ח. הנופלים נהרגו בעת הקרבות ובעיקר בעת הבאת שיירות שניסו לפרוץ לכפר דרום ולהביא נשק ומזון. בסיוע הרב גורן והאו"ם, לאחר מבצע קדש, הועברו גופות החללים איש איש ליישובו.

מעיר שמיר לגבי הפינוי במלחמת השחרור: יומיים לאחר שפונו הסתיימה ההפוגה והמצרים נכנסו בזהירות לכפר דרום החרב אך חששו ממלכודת ונסוגו. למחרת נכנסו ונוכחו כי המקום ריק ובקהיר נכתב בעיתונות הרשמית כי הכפר נכבש על-ידי צבא מצרים ולישראלים היו מאה וחמישים אבדות. בתחקיר שנעשה לאחר מבצע קדש הוברר כי הכפריים מדיר אל בלח שמעו את רעשי מכוניות הפינוי אך חששו כי באים לתוקפם ולכן הסתתרו ולא התערבו. הסתבר עוד שהמצרים שפטו כמה ממפקדיהם למוות משום שלא התערבו בנשק בעת הפינוי.

ההיסטוריון אורי מילשטיין הגדיר את קרבות כפר דרום כקשים ביותר בנגב. מיקום הקיבוץ, כ-350 מטר מתחנת הרכבת של דיר אל בלח נבע מהמחשבה ששם מצויים מי תהום טובים לא עמוק מתחת לפני הקרקע ולכן העדיפו ראשי ההתיישבות למקמו בסמוך כל כך לכפרים ערביים ולעיירה דיר אל בלח. תגבורת הפלמ"ח הגיעה לנקודה בינואר 1948. למעשה, מאז ההכרזה באו"ם, כפר דרום היה במצור ורק שיירות מבארי הצליחו לחדור את האויב.

את המרחב ניהל משה נצר, מג"ד 2 של חטיבת הנגב ובאחריותו הייתה התגוננות בפני המתקפה הראשונה על כפר דרום של האחים המוסלמים שפרצה ב-10 לאפריל 1948. האחים המוסלמים השאירו נשק רב וכארבעים חללים בשטח. ב-10 למאי התחוללה התקפה מצרית נוספת וב-13 למאי חדר טנק לחצר הקיבוץ ההרוס וירה לכל עבר. הטנק נסוג לאחר שנורתה עליו אש אנטי-טנקית.

פעמיים נשלחה תגבורת מקיבוץ בארי לכפר דרום ופעמיים נתקעה בחולות ולא הגיעה ליעדה. ב-15 למאי, נערכה ההתקפה המצרית השלישית על כפר דרום, הפעם באמצעות כוח מצרי סדיר ואף היא נהדפה. הדוח של מילשטיין מדויק יותר כי כזכור, שמיר נפצע באפריל 1948 וזיכרונותיו על המקום והקרבות נמסרו לו בע"פ על-ידי חבריו.

מהראיון עם יצחק שמיר למדנו על האווירה ששררה במקום, על תחושת הצעירים כי מיקום קיבוצם יקבע בעתיד את גורל הנגב. למדנו שהקרבות באזור החלו עוד קודם להכרזה באו"ם ולאחר עיון במסמכים נוספים מתברר שאנשי המקום עמדו בקרבות כבר באפריל 48. כך היו שני ניסיונות כיבוש מצד המצרים והאחים המוסלמים.

צעירי המקום בטוחים היו ביכולתה של התנועה המיישבת "הקיבוץ הדתי" ועל הפלמ"ח שידאגו עבורם לנשק ולמזון אך הוברר להם שלא היה בכוחם לשנות את המצב הצבאי בנגב עקב קרבות קשים בציר ניצנים לעבר תל אביב. מכאן ששוב עולה השאלה - האם כוחה הפוליטי הלא גדול של התנועה המיישבת הוא שהכתיב את הפעילות של חטיבת הנגב שסמכה על הצעירים בדיר אל בלח.

יתר על כן ייתכן, כך על-פי הראיון, שהייתה זו שגיאה בעת תכנון הקמת 11 הנקודות, למקם את הצעירים בתוך האזור הכפרי הערבי הצפוף בדיר אל בלח. היו אף חוקרים שהשוו את המתח בין המגינים למפקדי חטיבת הנגב וצה"ל (כלומר, דרישה לנשק ותגבורת שלא הגיעו למקוום) כפי שהתפתח מהלך דומה בעת הקרבות בניצנים.