ועדת שחרורים, כן, ראו איזה פלא,
תשחרר את אלון קסטיאל מן הכלא.
נפגעות זימתו, שֶׁמָּחוּ בקול-רם
נדחו כמו בְּקַשׁ, לא נשמע כלל קולן.
חברי ועדה שם רשמו פרוטוקול
מסודר ומפורט, הם נימקו בו הכל:
ראשית, לא צריך כלל היום לאנוס -
מְגִירִים בחשאי שתי טיפות אל הכוס,
בלי כל מאמץ ובלי נופך רומנטי
ההמשך הוא פשוט תהליך אוטומטי.
אונס אלים הוא נחלת ההיסטוריה
לקורבן הרדום - חוויה בתאוריה.
האסיר השתתף בסדנא של שיקום,
(בה כמעט מת - מחמת שעמום):
בשיקום הוא קלע שם מֵרַפְיָה סַלִּים
מחרצן של מישמש הוא עיצב עגילים,
הוא שינן: לא לעוט על קורבן בבולמוס,
להקפיד בחיזור על כללי הנימוס.
עוד הוּשַׁת על אותו הברנש החביב -
בל יבוא לבלות בחוצות תל אביב,
ונגזר שיוגלה למחוזות פריפריה -
(המבחר מצומצם שם, בצפת או בטבריה).
השרץ יבנה לו חיים חדשים,
(לא אסרו עליו כלל, לְצָחֵק עם נשים).
מה יהא על אותן קרבנות מעשיו?
זה היה ויהיה זבש"נ, כמו עכשיו!
אמנם לא נדון הנושא בְּאוֹרַיְיתָא,
אך נתהה: הֶאַנָּסְתָּ וגם חיש שֻׁחְרַרְתָּ?!
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
