ההתנקשות בטראמפ: חמש הערות

1.
מקובל לחשוב שהימין אלים והשמאל פחות. יש מדינות שבהן זה נכון, יש מדינות שפחות. כמובן, איננו יודעים מה היו מניעיו של המתנקש בדונלד טראמפ, אבל אנחנו יודעים את הדבר הבא: טראמפ רפובליקני, ונורה. רונלד רייגן היה רפובליקני, ונורה. ג׳רלד פורד היה רפובליקני, ונורה. ובמילים אחרות, בשלושת המקרים האחרונים שבהם נעשה ניסיון להתנקש בנשיא, נשיא לשעבר, מועמד לנשיאות, הקורבנות היו בצד הרפובליקני. אגב, בפורד ניסו להתנקש פעמיים בתוך כמה שבועות. ובשני המקרים ההסבר, המניע, היה - איך לומר - לא ימין ולא שמאל. פעם ניסתה להתנקש בו אחת מבני משפחת מנסון האלימה והמטורללת. פעם ניסתה מישהו שרצתה "לחולל מהפכה" (פורד הוא היחיד שניסיונות ההתנקשות בו היו של נשים). וגם במקרה של רייגן המניע היה טירוף (ג׳ון הינקלי רצה להרשים את השחקנית ג׳ודי פוסטר). כך שלא כדאי לקפוץ מהר מדי למסקנות חפוזות על "מניע". אולי יתברר שהמניע אידיאולוגי, אולי יתברר שמדובר בטירוף חסר פשר. ומכיוון שהיורה חוסל, ייתכן גם שלעולם לא נדע. ג׳יוזפה זנגרה ירה בפרנקלין רוזוולט. לא ברור מדוע.

2.
עד לפני כמה עשורים, החשבון היה יחסית פשוט: כל 15 שנה בממוצע מישהו מנסה להרוג נשיא. רוב מקרי ההתנקשות נכשלים. חלקם מראש. כך במקרה של הארי טרומן, במקרה של טדי רוזוולט, ושל הרברט הובר. הפעם האחרונה שזה הצליח הייתה ב-1963, עם ג׳ון קנדי. כמה שנים אחר כך נורה אחיו ונהרג. הוא היה מועמד לנשיאות, עם סיכויים לא מבוטלים להיבחר. אולי שווה להתעכב עוד רגע על הירי בקנדי. השנה הייתה 1968, שלאחרונה מרבים להשוות בין הפוליטיקה שלה לבין הפוליטיקה של היום. נשיא דמוקרטי לא פופולרי צריך להחליט אם להישאר או לפרוש מהמרוץ. לינדון ג׳ונסון - שלא כמו ביידן עד כה - החליט לפרוש. הוא פינה את הדרך לסגנו יוברט האמפרי. 1968 הייתה שנה פוליטית קשה ואלימה. מרתין לותר קינג נורה ונהרג. בובי קנדי נורה ונהרג. בנובמבר, המפלגה הרפובליקנית ניצחה בבחירות, בפער לא גדול.