עונשו של המרגל-הפסיכיאטר לא יופחת

מילוט מהמדינה המתפוררת. בית המשפט העליון דחה (יום ב', 9.3.09) ערעור של הפסיכיאטר דוד שמיר, רס"ן במילואים, על חומרת עונשו - חמש שנים בפועל. העונש הוטל עליו בעקבות הרשעתו במגע עם סוכן חוץ לצורך מסירת מידע מסווג על היערכות רפואית של צה"ל. השופטים בהחלטה דחו טענותיו למניע אידיאולוגי - חשש מהתפוררות המדינה, וקבעו כי המניע הוא בצע כסף.

על-פי האישום, שמיר פנה באפריל 2007 למשרד החוץ האירני באמצעות דואר אלקטרוני, הציג עצמו כאזרח וקצין ישראלי "המעורה היטב בנעשה בארץ, וציין כי הוא בעל קשרים ענפים עם אנשים וחברות ישראליות, לרבות כאלה בעלות 'רגישות גבוהה'". שמיר הציע מידע על היערכות רפואית בצה"ל מידע אליו נחשף בעת שירותו. הוא הציע לאירניים שיתוף פעולה ונכונות לספק פרטים. האירניים החזירו תשובה, וגם הציעו מתווה, אך שמיר נמנע מלבצע את הנדרש מחשש כי ייחטף. שמיר לא הסתפק בכך ושלח עוד הודעות לקונסוליה האירנית בלונדון ובטורקיה.

הוא גם פנה באמצעות דואר אלקטרוני לאוניברסיטת אל-אזהר שברצועת עזה, מתוך מחשבה כי זו נשלטת על-ידי גורמי חמאס. כמו בהודעות הקודמות לאירניים פנה גם לחמאס והציג עצמו כאזרח ישראל המעוניין "להצטרף למאמץ".

כאמור, הוא נתפס, הורשע בעסקת טיעון במגע עם סוכן חוץ ובהחזקת ידיעות במטרה לפגוע בבטחון המדינה, ונגזרו עליו חמש שנות מאסר בפועל.

בערעור טען בא-כוחו עו"ד אמנון שאלתיאל כי בגזר דינו לא נלקחו בחשבון העובדה כי המעשים בסופו של דבר לא יצאו לפועל, וכי מלבד משלוח דואר אלקטרוני ופקסים לא נעשה דבר ולפיכך לא נגרם נזק. כמו-כן בית המשפט לא נתן דעתו לרקע הנפשי-אידיאולוגי למעשיו של שמיר - החשש כי מדינת ישראל עומדת להתפורר ולצורך שלו למלט את עצמו ובני משפחתו למדינה אירופית.

כאמור, בית המשפט העליון דחה את הערעור. השופטים אילה פרוקצ'ה, סלים ג'ובראן וחנן מלצר דחו את הטענה כי הרקע למעשיו של שמיר, "אידיאולוגי" - החשש מפני התפוררות המדינה. שמיר לדבריהם הבהיר בעצמו את היסוד "המעשי" להתנהלותו "'שאקבל כסף ובאמצעותו אמלט את עצמי ובני משפחתי לאפשר להם לחיות בצורה סבירה יותר, לא לאירן ולא ללבנון אלא למדינה אירופית'".

הם ציינו כי מדבריו עולה שהוא פעל "מתוך מניע (ייתכן שעיקרי) של בצע כסף. אותה 'אידאולוגיה' אותה הוא מעלה כהנמקה למעשיו לא שימשה לו אלא לכל היותר כהצדקה, או כתירוץ (ספק כלפי עצמו, ספק כלפי חוץ) להתנהלותו המחפירה. מובן אף כי אילו חפצה נפשו אך 'למלט' עצמו ואת משפחתו למדינה אירופית מפני 'האיום הקיומי' שהוא חזה לישראל, הוא היה בהחלט יכול לעשות כן (שהרי אנו מדינה דמוקרטית ופתוחה, המאפשרת עזיבה) - אף בלא להקדים לכך יצירת מגע עם סוכני חוץ על-מנת לבקש למכור להם - תמורת ממון - מידע צבאי מסווג". "לא תפיסות אלו הן ששימשו כמניע עיקרי לפעולותיו, כי אם בצע כסף כפשוטו" הדגישו השופטים בדחותם את הערעור.