אריאל בן אור הגיש ערעור לבית המשפט העליון על החלטתו של בית משפט השלום בנתניה (השופט
חגי טרסי) שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פלילי. נגד בן-אור הוגש כתב אישום שייחס לו עבירה של קבלת דבר במרמה. נטען שקיבל במרמה מאישה לה הבטיח נישואין, סכומי כסף בסך כולל של 104 אלף שקל, והציג עצמו בפניה כאיש עסקים עתיר-הון. לאחר שטען כי הודאתו במשטרה ניתנה משום שפותה על-ידי חוקריו, התקיים משפט זוטא שעניינו קבילותן של ההודאות.
בתום משפט הזוטא, נתן השופט טרסי החלטה שדחתה את טענותיו של בן-אור והורתה לקבל את ההודאות כראיות במשפט. השופט טרסי הגדיר את בן-אור כאדם מתוחכם ובעל ביטחון עצמי, וקבע שהדבר אינו מתיישב עם טענתו שהושפע בקלות מהלחץ שהפעילו, לכאורה, חוקריו.
בשל התבטאויות השופט במסגרת משפט הזוטא וקביעת ממצאי מהימנות, ביקש בן-אור מהשופט טרסי שיפסול עצמו. לדבריו, הממצאים שקבע השופט חורגים מגדרו של משפט זוטא, גורפים ומרחיקי לכת, וקיים חשש ממשי למשוא פנים.
השופט טרסי החליט שלא לפסול עצמו וציין שהחלטתו במשפט הזוטא הינה הכרעת ביניים, והקביעות המופיעות בה לכאוריות וייבחנו לגופן.
בן-אור, שלא אהב את החלטתו של השופט טרסי, ערער עליה, כאמור, לבית המשפט העליון, והשופטת הנשיאה
דורית ביניש דחתה את ערעורו. "הלכה היא כי אין בעצם העובדה ששופט דן במשפט זוטא כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים, וכי יש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו. רק באותם מקרים בהם מהחלטת השופט עולה חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעת היושב בדין 'ננעלה', יפסל השופט מלדון בהליך העיקרי. ככלל, נקודת המוצא היא כי מאחר שמדובר בהליך ביניים, הרי שכל הקביעות בו הן לכאוריות בלבד, ומכאן שהשופט פתוח לשכנוע וחזקה עליו כשופט מקצועי, כי לא יבוא לכלל הכרעה סופית בדין ודברים שלפניו בטרם נסתיימו כל הליכי הדיון".
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
