בחזרה להודו, אל סב קוץ' מילגה

הנסיכה שבה מניו-יורק השבוע. אני חשדתי שהיא נסעה לביקור ממלכתי, היא טענה לחופשת ביקור חברים. הסיבה לא באמת חשובה, מה שבאמת חשוב היא העובדה שהיא עזבה אותי לבד בארץ. אחרי 11 ימים ארוכים כמעט עבר לי העלבון ונשארתי רק עם הגעגוע. דמיינתי איך כשהיא חוזרת אנחנו ננעלים בבית במשך שנתיים (חודשיים על כל יום שהיא לא הייתה) ולא מדברים עם אף אחד. לצערי, מהרגע שהיא נחתה, גורמים עוינים וחצופים (משפחה, חברים ועבודה) ניסו לגזול אותה ממני בשיטתיות.

"בואי ניסע מכאן, רחוק רחוק!" אמרתי לה באחד הערבים הראשונים. "לאן, לגולן? למדבר יהודה? הכי רחוק שהטוסטוס שלך יגיע?" ענתה לי. האמת היא שלא הייתה לי תוכנית אמיתית, רק רציתי להרגיש קצת לבד איתה. "אתה יודע מה? יש לי רעיון" אמרה, ו-10 דקות אחר כך היינו בהודו.

טוב, לא בדיוק הודו, אבל הכי קרוב שאפשר. על הגג הנעים והשקט של 'סב קוץ' מילגה', המסעדה/גסט האוס/פאב המיתולוגית שברחוב המשביר שבתל אביב. לא ציפיתי לזה, אבל מה לי כי אלין? סוף סוף היינו באמת קצת לבד... בעוד אנו מתפרקדים על המזרונים ונהנים מהשקט המוזר הזה שאופף אותנו באמצע ההמולה התל אביבית, ניגש אלינו ברמן חביב וסיפר לנו על האלכוהול שבגג העולם. "כמעט אין כאן אלכוהול שאין לנו" נאמר לנו, אבל אנחנו לא היינו במצב רוח להתקלות. בירה קרה וטובה תספיק עכשיו. חצי גינס לי (26 שקל) וחצי טובורג לנסיכה (21 שקל) פתחו לנו יופי של ערב.

בקומה הראשונה מתבשלים הבישולים הצמחוניים המופלאים של סב קוץ', בקומה השנייה החצי השני של הפאב, רחבה לריקודים, הופעות, שולחן ביליארד ובקרוב עוד חדרים לגסט האוס. בקומה השלישית הגסט האוס - שנבחר על-ידי מטיילים מכל העולם לגסט האוס הטוב ביותר בתל אביב - וברביעית אנחנו, על הגג, מול מסך ענק ומתחת לכיפת השמיים.

הבירה פתחה לנו את התיאבון, ולאט לאט התחלנו להזמין עוד ועוד מנות אל שולחן העץ. ראשון הגיע חומוס עדשים (16 שקל) מעולה, עם חתיכות צ'פאטי להשלמת החוויה. בהמשך נתקל החך הפולני שלי ב'מומו' (16 שקל), כיסונים נפאליים מטוגנים וממולאים בטופו ובירקות, לצד רוטב סויה עדין מאוד. הכיסונים, מעין הכלאה מופלאה בין אגרול לדים סאם, היו מצוינים והם אולי המנה היחידה שאפשר לקרוא לה 'מנת בר קלאסית' מכל מה שטעמנו - קלה לעיכול, קצת מטוגנת ומחליקה נהדר עם הבירה.

בין ביס לביס, ראינו שאנשים מתחילים לפקוד את הגג. יחידים, זוגות, שלישיות, מקומיים ותיירים, כל אחד מוצא את השולחן והמזרון שלו והכל בשקט מדהים וברוגע. כנראה שבאמת נסעתי הכי רחוק שאפשר. אחד העובדים החל לשחק עם המקרן שמול מסך הענק, ואז ראיתי שמעל המסך רשום: "ערב סאות' פארק ו"איש משפחה". התחלתי להצטער שוב שטרם ביקרתי בהודו, כי אם ההווי דומה אפילו קצת להווי בגג של 'סב קוץ' מילגה', אני בטוח שהייתי נהנה מאוד. בירור קצר אצל אודי, הבעלים, מגלה לנו כי בכל קיץ הגג הוא המקום הסודי הכי ידוע בתל אביב, וכבר עכשיו רבים חוזרים לפקוד אותו בערבים. השיא ככל הנראה יתחיל בשבוע הבא, עם פתיחת המונדיאל, שישודר כמובן במסך הפרוש למולנו.

הצטרפנו ל'לחיים' עם שוט של ערק תמרים (איפה אני משיג לי כזה?) ואז הגיעו העיקריות. פיצה פראטה (18 שקל), שהציגה שילוב מעניין נורא בין מזרח למערב, עם גבינה הודית, לחם שעשוי בחציו מחומוס ובחציו מקמח מלא, עם בזיליקום ורוטב עגבניות, כשמעל המנה היפה הזו נחה קערת יוגורט לעידון הטעמים. אני חייב לציין שבשלב הזה, למרות שמדובר באוכל צמחוני, שנינו התחלנו להרגיש שובע מסוים. אבל אי-אפשר לעצור טרם המנה המפורסמת 'הטאלי' ההודי, שמוגש על מגש עגול מחולק לאזורים שונים ותמיד במרכזו אורז לבן, צ'פאטי וירקות. יודעים לאכול ההודים האלה.

אנחנו ביקשנו לחלוק 'ספיישל טריפל טאלי' (35 שקל) ולא התחרטנו: היו שם, בנוסף לאורז, מלאי קופתא - קציצת גבינה, בטטה, קשיו פרג וסולת ברוטב בצל,עגבניות ושמנת. אומנם קציצת גבינה, אבל לא נופלת מאף קציצה בשרית שטעמתי לאחרונה, לא באיכות, לא במרקם ולא בנפח. היה שם גם פלק פניר - תבשיל תרד עם גבינת פניר וחלב קוקוס; רייטה - יוגורט עם מלפפון, נענע ותבלינים; דאל - נזיד עדשים הודי; ואחרונים וחביבים מאוד - חצילים בבצל מוקרם שהיו שונים לגמרי מכל חציל שטעמתי מעודי.

השילוב של הבירה על המזרון, האוכל החם והמתובלן ואולי גם כמה לילות בלי שינה (הגעגוע...) עשו את שלהם, והתחלתי לנדוד למחוזות אחרים בראשי ולדמיין אותנו על ראש הר איפה שהוא בין רישקש לפושקר (בשתיהן לא הייתי ואין לי מושג אם יש הר, ים או יבשת שלמה ביניהן), חוסים בצילו של עץ גבוה, בוהים בזמן שעובר ואז פרה קדושה אחת ורזה עוברת לידנו ואומרת לנו "שלום למלכה".

"שלום לנסיכה" אני מתקן אותה. "לא, שלום למלכה, זה הקינוח שהזמנתם..." אומרת המלצרית שמחזיקה קערת גלידה גדולה בידה. כמה זמן ישנתי? מתי היא הספיקה להזמין קינוח?! למרות שלא יכולתי ורציתי כבר, טעמתי מהקינוח של הנסיכה. שלום למלכה (20 שקל) הוא הקינוח הכי פשוט וכנראה גם הכי נכון במקום שכזה. בלי יומרות, בלי גינונים, רק מתוק בקערה, כמו פעם. שברי ביסקוויטים עם גלידת ווניל, טובעים ברוטב שוקולד, בננות וקוקוס. אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שזו ההשפעה של המטיילים הישראלים על הודו הפעם, ולא להיפך.

בכאב רב ובכבדות עקרנו את עצמנו מהמזרונים הנוחים, מהפרק של איש משפחה ומאודי ושאר הצוות המסור של 'סב קוץ' מילגה'. רגע לפני הדלת, בקומת הכניסה, עצרתי אותה. רק עוד רגע אחרון בהודו, לבד. זה כל מה שרציתי.