על מה חושבים מתמודדי "הישרדות"?

"מאחורי המניעים המוצהרים למעשינו מוסתרים בלי ספק מניעים טמירים שאין אנו מודים בהם, אבל מאחורי אלה יש ודאי מניעים טמירים עוד יותר, ועליהם אף אין אנו יודעים דבר". זיגמונד פרויד, פסיכולוגיה של ההמון ואנאליזה של האני.

קיראו לזה הישרדות אולסטארס, כנו זאת "שורדים נגד אוהדים", נפנפו בשידור התלת-מימד הראשון והמטושטש בישראל - עולם כמנהגו נוהג. או כפי שאומר האיש בשחור לג'ייקוב בעונה האחרונה של אבודים (הנה מיתולוגיה דמיקולו חדשה להיתלות בה בסדרות איים): "הם באים, הם נלחמים, הם הורסים, הם משחיתים. זה תמיד נגמר אותו דבר".

וכך, אפשר היה לנחש מראש את הדינמיקה הקבוצתית של שני המחנות: המחנה המובס, במקרה זה האוהדים, עוד לפני שיחזור מיוזע ומותש אל המחנה, יתחיל בהטחת האשמות זה בזה בשל ההפסד. המחנה המנצח ידלג שמח וטוב לב אל עבר חלקת אלוהים הקטנה שלו (מחסה! ברזנט! סירים!). ההבדל היחיד הוא שהפעם נוסף לכך, במחנה השורדים, מוטיב הפז"מ במילואים - אצלנו היה טוב יותר. בהישרדות שלי היה ככה וככה. במחנה שלי היה המחסה הכי טוב. יוני 10 עד מתי???

פרק פתיחה הוא תמיד קצת בעייתי, כיוון שהדינמיקות האישיות עוד לא מפותחות. אבל יש בו יתרון אחד, שהציטוט של פרויד בפתיחה מתייחס אליו: המתמודדים, עדיין פחות או יותר בשליטה, עדיין לא טבעו לגמרי ביצרים שלהם, נמצאים בדיוק בנקודה הזו: הם מודעים מספיק למניעים שלהם על-מנת להסתיר אותם במניעים מוצהרים, ולא מודעים במידה הנכונה כדי לא להכיר במניעים "האמיתיים" שלהם.

וכך, פרק הפתיחה הוא תמיד אוסף של קלישאות משעשעות וקלות לפרשנות. הנה כמה דוגמאות:

כשעידן קפון אומר "אני כבר פיתחתי את הנוסחא איך אני אגיע לגמר", הוא רוצה לומר:" הדבר האחרון שחסר לי שזה דן מנו ידיח אותי על ההתחלה".

כשלידר (זה אמיתי השם הזה, או שגם זה חלק מהתדמית?) אומרת "הדבר היחיד שמוכר לי זה הטבע", היא מתכוונת ל: "אני לגמרי קלולס, אבל חייבת לציין שאני רוחנית".

כשדר פישלזון פולט "אם מעיין מעוניינת, אני לא פוסל קטע רומנטי", הוא בעצם אומר: "באתי לכאן כדי להשיג בחורות אחר-כך באזרחי".

כשאנגלנדר אומר "אני ודן נוכיח שאפשר לשמור פה על חברות", הוא רוצה לציין: "אני חייב אליבי מוסרי לכך ששוב אודח בשלב מוקדם להביך".

כשדן אומר "אני רוצה שהם ישאלו אותי מה לעשות. שזה יבוא מהם, לא ממני", הוא מתכוון: "אני הולך להגיד להם מה לעשות ולספר לעצמי שהם שואלים אותי".

וכשאיתי אומר "אני רוצה לייצג את הערכים החיוביים", הוא מתכוון לומר: "אלוהים, אנא עשני נועם טור בקמפיין של פוקס עם ברפאלי".

כל שנותר לנו לעשות הוא להביט איך אט אט יתקלפו מהם הדימויים וייחשפו המאוויים הקטנים, הקטנוניים, העלובים שמניעים אותם. קורבן ראשון, ומפתיע בזריזותו יש לציין, היא אריאלה. זקנת השבט, או סתם זקנה.

אריאלה זו - בתור אוהדת, כן? - קשה לומר שהצליחה להסיק איזו מסקנה אינדוקטיבית מהעונות הקודמות. וכך היא הספיקה ברבע שעה גם להפסיד לשבט שלה את המשימה - וגם לצרוח עליהם שהם אשמים. גם לגלות שהיא מועמדת להדחה - וגם לתת לשבט שלה ארבע שעות של סבל לקלל אותה. גם לוותר על אבן האש מתוך יצר נקמה ילדותי - וגם להפסיד את פסלון החסינות. שנאמר - גם נשארה עם הדגים המסריחים, וגם מחוץ לעיר. גם לגמור בחוץ, וגם לחטוף סיפיליס. צועדת במהירות בעקבותיה, אגב, היא אושר. נחיה ונראה מה יוליד הפרק הבא.

הרגע הקשה של הפרק

תחרות קשה בין המחשבה המבעיתה מה עשה עידן קפון לאריאלה בשיחים, לבין הכרס שחשף בריצת האמוק ממנה.

ולסיום

אם שאלתם את עצמכם "האם קמפיין התלת-מימד הוא, כפי שהיה נראה מכל צעד ושעל שלו, מהלך שיווקי שבו יש הבטחה קוסמת שלא תקיים דבר, זריעת סקרנות שתקצור אכזבה בלבד?", אזי התשובה היא: כן!