כיצד מגיבה העיתונות הערבית לנפילת בגדד

העיתונות הערבית בלונדון

התגובות לנפילת בגדאד בעיתונות הערבית בלונדון תאמו את המגמות המדיניות והאידיאולוגיות שהעיתונים השונים מייצגים.

עורך היומון הסעודי-לונדוני, "אל-שרק אל-אוסט", עבד אל-רחמן אל-ראשד, בעל העמדות הליברליות, שכתב לאורך המלחמה כולה בגנות המשטר העירקי, ובגנות הסיקור הפרו-עירקי של המלחמה בערוצי הלווין הערביים, כתב תחת הכותרת "סדאם לא נפל לבדו":

"סדאם חוסיין לא נפל אתמול; מה שנפל חשוב מסדאם: התמוטטו השקרים הגדולים שליוו אותו, הללו וקלסו אותו. נפלו המוחות שהתעקשו לזייף את עובדות ההווה וההיסטוריה, ודיברו דברי שקר בשם העם העירקי. לעיני העולם, הכריעו העירקים לטובת האמת בעצמם ובבירתם, בגדאד.

נאמר שאם בצרה נהגה כעיר סוררת, ותושביה הריעו לאמריקנים ולבריטים, הרי שהבירה תתגלה כמבצרו של המשטר, שהרי היא עירו של הנשיא ואנשיו. משום כך, גרמו התמונות תדהמה לערבים יותר מאשר לאחרים. תמונות אלה הדהימו את הערבים מאל-מנאמה שבמזרח ועד לקזאבלנקה שבמערב, ובדרך את כל הערים שתושביהן החסירו שינה בהפגנות בלתי פוסקות, מתוך מחשבה שהם מגנים על העם העירקי, בשעה שהם הגנו על סדאם.

התדהמה אחזה בתושבי קהיר, שבה הובילו מנהיגי הפונדמנטליסטים, הפאן-ערבים והשמאלנים מבצעי התנדבות להגנה על עירק של סדאם. אתמול בבוקר לא הצליחו ערוצי הטלוויזיה, ובהם ערוץ 'אל-ג'זירה' שהשתתף במסע ההגנה על סדאם ומשטרו במהלך המלחמה, להסתיר את תמונות השמחה העממית בבירה; הם גם לא הצליחו להסביר את השמחה הזו.

לפיכך, התמונות שהציגו את הפגנותיהם של תושבי בגדאד הקורעים את תמונות הדיקטטור שלהם ומשתינים עליהן, הפילו את השקר הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית של הערבים: התקשורת הערבית המשודרת והמודפסת, שהתעקשה במשך 20 שנים לנסות לשכנע את תושבי האזור שהם צופים בצבא העם, במשטר העם, ובשליט העם - נפלה.

אני אומר בביטחון, שנפילת סדאם חוסיין ומשטרו לא היתה בפני עצמה אירוע בעל חשיבות, משום שמשטר זה עמד ליפול במוקדם או במאוחר, בין אם באמצעות הטילים הבריטים והאמריקנים, ובין אם בחרבותיהם של העירקים. האירוע האמיתי הוא קריאת התיגר על האקסיומות הפוליטיות והתרבותיות, שזו אחת הפעמים הנדירות בהן הן עומדות למבחן בשידור ישיר ונפילתן זוכה להוכחה.

אותם אמצעי תקשורת [ערביים] הצליחו להסתיר את האירועים שהתרחשו בבצרה ותיארו אותם כביזה ולא כשימחה עממית; ואולם, התמונה בבירה היתה גדולה מכדי שניתן יהיה להסתירה, משום שהיא היתה ברורה כשמש לעולם כולו. תמונות השימחה העממית בבגדד על נפילת המשטר העירקי שמו ללעג את המשטר הערבי התרבותי, הפוליטי, והתקשורתי, שטען באופן שקרי כי הוא לוחם בשם הציבור במשך חמישים שנה. עד לשעה האחרונה, אתמול, הפיצה התקשורת הערבית סיפורים בנוגע לתקיפה מכוונת של העירקים, של הערבים, ואפילו של אנשי התקשורת הערבים. כתב אחד הערוצים טען שהכוחות האמריקנים יורים על העיתונאים הערביים כדי להשתיק אותם, לאחר הריגתו של אחד מאנשי הטלוויזיה במלון פלשתין. למרות שזהו אירוע מעציב, הפרשנות שניתנה לצופים הערביים היתה חסרה. לא נאמר להם שאיש תקשורת ערבי אחד נהרג בשעה שעשרה עיתונאים זרים נהרגו, ושחלקם אפילו היו משולבים בכוחות הקואליציה עצמם.

הערבים נחלקו במלחמה זו לשתי קבוצות. קבוצה אחת שולטת אשר טענה שזוהי מלחמה קיומית, מלחמת כבוד, מלחמה נגד מזימה וקבוצה שניה, שותקת, שמרביתה משתייכת לעירק ואין לה אמצעי לבטא את עצמה, משום שהיא גולה בעולם או מדוכאת בתוך עירק. קבוצה זו ידעה שמדובר במלחמת שיחרור, או לכל הפחות, לא עניין אותה מהי מטרת המלחמה, משום שזוהי מלחמת היפטרות ממשטר מושחת ורצחני שצריך לצאת באותה הדרך בה הגיע [לשלטון]. זהו אירוע היסטורי שבאזור זה, הינו חסר תקדים. כל המלחמות הקודמות היו נגד ישראל או מלחמות של משטרים; זוהי הפעם הראשונה שהמלחמה מתנהלת נגד המצב הערבי הירוד."

לעומת זאת, עורך "אל-קדס אל-ערבי", עבד אל-בארי עטואן, הפרו-עירקי, שעוד לפני המלחמה וגם במהלכה הבטיח כי האמריקנים צפויים להיתקל בהתנגדות עזה בבגדד, התקשה להסתגל למצב החדש שנוצר. תחת הכותרת "השלב הקשה יותר החל", כתב עטואן:

"אינני חושב ששהותם של הכוחות האמריקנים בבגדד תהיה מענגת ונקיה מסכנות, למרות ההתמוטטות המפתיעה והבלתי מוסברת של מגיניה של בגדד. מעשי הביזה להם היינו עדים מעל גבי הטלוויזיה ואירועי הנקמה וחיסול החשבונות בבצרה, מעידים כי החל שלב חדש וקשה יותר מאשר שלושת השבועות הראשונים לפלישה לעירק.

האתגרים הניצבים בפני הכובשים האמריקנים והבריטים אדירים; גדולות אפילו יותר הן ציפיותיו של העם העירקי לרווחה, יציבות ודמוקרטיה... להערכתי, משימתם של הכוחות הכובשים לשמור על הביטחון, לבסס את השליטה הצבאית ולהקים ממשלה מרכזית חזקה בעירק היא כמעט בלתי אפשרית, בנוסף להיותה יקרה הן מן הבחינה הכספית והן בכל הנוגע לאבידות בנפש...

הנשיא העירקי, סדאם חוסיין, בשיטת השלטון הגסה ורוויית הדם שלו פילג את העירקים מחד גיסא, ויצר מתנגדים מאידך גיסא. יתכן שסוף שלטונו יגרום פילוג באופוזיציה ויאחד את העם העירקי כולו נגד הנוכחות האמריקנית. האמריקנים נכנסו לעירק והגשימו את מטרתם להפיל את כוחות המשטר ולהוציאו מבגדאד; מעניין מי יוציא אותם מעירק, כיצד, באיזה מחיר, ומתי?

לבסוף, ברצוני לשאול בנוגע לתחושתם של המנהיגים הערביים שזנחו את עירק ושיתפו פעולה עם הפלישה. מהי תחושתם בשעה שהם רואים את פסליו של עמיתם, סדאם חוסיין, מתמוטטים האחד אחר השני בבצרה, בבגדאד, ובנאצריה? האם הם חשבו לעומק והפיקו את הלקחים?

אני סבור שפסלו של סדאם חוסיין לא יהיה היחיד שיפול. בעקבותיו יבואו פסלים אחרים, ובקרוב, בכמה בירות ערביות. הוכח שכוחות הצבא והביטחון, תהא אכזריותם אשר תהא, אינם מסוגלים להגן על משטר דיקטטורי, בעיקר אם אדוניו ומגיניו [האמריקנים] מחליטים להחליפו. על פי המידע שבידנו, הממשלים הבריטי והאמריקני מחפשים כעת אלטרנטיבות ובודקים שמות, לקראת ביצוע שינויי משטר במצרים, סעודיה, סוריה, ואירן."

בעמוד השער של היומון הסעודי-לונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת", נכתבו שני מאמרים בעקבות נפילת בגדאד. מאמר המערכת תאר את הפלת פסלו של סדאם בכיכר 'אל-פרדוס' ואילו ע'סאן שרבל, כתב תחת הכותרת "סדאם חוסיין - מתכרית לבית המשפט של ההיסטוריה":

"הם נהגו להמטיר פרחים על תמונותיו ולחלוק כבוד לפסליו, לידם הם נהגו לעבור בפחד. איש לא העז לחייך או לספר בדיחה. מה רב השינוי! כעת הם מטיחים בתמונותיו עלבונות ותולים חבלים על פסליו מול עיניהם של הפולשים... איפה המשמר הרפובליקאי? איפה קוסיי והמשמר הרפובליקאי המיוחד? איפה עלי הכימי כדי שיבצע אלפי חלבצ'ה?...

הטלוויזיה השתתקה ואל-סחאף נעלם. ה'עלוג' ["לוחמים כופרים" - הכינוי בו השתמש שר ההסברה העירקי בהתייחסו לכוחות האמריקנים והבריטים] שוטפים את העיר. 'הקרב על בגדאד' הוא קרב שלא התרחש כלל. הפולשים לא התאבדו על החומות. הטנקים התקדמו ברחובות כפי שסכינים חותכים ורידים. כבר מאוחר מדי. אין צורך לכנס את הנהגת מפלגת הבעת'. אין כל סיבה לכנס את הנהגת מועצת המהפיכה. אין כבר כל צורך בעזת אבראהים ובטאה יאסין רמדאן. לטארק עזיז לא נותר דבר להצדיק או להגן עליו..."

העיתונות הממסדית במצרים

הכותרת הראשית ביומון "אל-אהראם" דיווחה על "התמוטטות השלטון המרכזי בבגדאד", אבל מאמר המערכת עסק ב"טרגדיה בריאותית בעירק" וטורו של העורך הראשי, אבראהים נאפע, עסק במחלוקות שלדבריו מאפיינות את עמדות הדמויות המובילות בממשל בוושינגטון בנוגע לעתיד עירק.


הכותרת הראשית ב"אל-אח'באר" דיווחה על "התמוטטות מפתיעה של משטר סדאם", אבל מאמרי המערכת נמנעו מלעסוק באופן ישיר עם האירועים בבגדאד. העורך הראשי, גלאל דוידאר, עסק במאמרו בהריגת העיתונאי טארק איוב מ'אל-ג'זירה' בבגדאד ומאמר המערכת של העיתון טיפל ב"סבל האנושי של העם העירקי".

לעומתם, כתב העורך הראשי של "אל-גמהוריה", סמיר רגב: "זכותן של ארה"ב ושל הזנב 'המפורסם' שלה בריטניה להיות שיכורות מניצחונן, בעיקר לאור ההתמוטטות המהירה והבלתי צפויה של בגדאד. אין ספק שהאמריקנים יתרברבו בכך שהמלחמה נמשכה רק שלושה שבועות... מצד שני, דפי ההיסטוריה יתמקדו גם בשחצנותו השקרית של סדאם חוסיין ובגלימות הגבורה המזויפת שהוא עטה על גופו ועל שכלו במשך 34 שנים, בשעה שלא היה לו שמץ של יכולת תכנון צבאי או [ידע] בכל הנוגע לניהול מערכות. זהו אדם שלא השתלב בשום בית ספר צבאי בחייו ואפילו לא התגייס לשורות הצבא!!...

לאחר שהעירקים יארגנו את שורותיהם, לאחר שיתעוררו מהסיוט בן שלושת השבועות, ולאחר שיגלו שאת שלטון העריץ האחד והיחיד יכול להחליף שלטון עריץ עוד יותר - אין ספק שהם יתנגדו לכיבוש וידבקו בזכותם הלאומית והלגיטימית לשלוט על עצמם בעצמם...

הוכח באופן מוחלט שאינו מוטל בספק שסדאם חוסין רימה את עמו ואת האומה הערבית כולה, משום שהמשמעות של ההתמוטטות המפתיעה הזו של בירת ארצו היא שדבר לא עניין אותו פרט להישרדותו ולאינטרסים האישיים שלו ושל שני בניו ומשפחתו. מעבר לכך, המולדת והאזרחים יכולים ללכת לעזאזל!..."

עיתוני סעודיה

במאמר המערכת של היומון הסעודי "עכאז" נכתב: "זהו סופה של מפלגה, סופו של משטר... ותחילתו של כיבוש... נפילתה של בגדאד אינה יכולה להיות אירוע חולף. זוהי נפילה היוצרת הד אדיר במצפון הערבי והאסלאמי. כל אבן בבירת אל-רשיד [בגדאד] היא חלק מהמורשת, כל רחוב מספר על פאר, וכל מבנה הוא אתר תרבותי. בגדאד אינה ערמה של ברזל ומלט או מפעל לתחמושת ולנשק להשמדה המונית; היא ניחוח תרבות שורשי בהיסטוריה מפוארת.

בגדאד תישאר בגדאד גם אם יתחלפו הפרצופים. זוהי בירה ערבית אסלאמית התופסת את המקום היפה ביותר במצפון הערבי והאסלאמי. כאשר היא נתונה בטרגדיה פוליטית או צבאית, חשים הערבים כולם, והמוסלמים כולם, סבל רב... בגדאד לא תיפול גם אם היא תיחנק על ידי המוות ועשן התותחים. היא נצחית ותישאר תחמושת חיה במצפון הערבי והאסלאמי ואף במצפון העולם כולו."

במאמר המערכת של "אל-וטן" הסעודי נכתב: "סוף סוף, חדשות טובות. המלחמה גוועת בעירק והמשטר ואנשיו נעלמו. נותר רק זמן קצר בטרם יוכרז סופית על התוצאות ועל התוכניות העתידיות שצפויות להקל מרמת המתח...

אין ספק שהריאליסטים אינם תומכים בשיטה בה נקטה ארה"ב כאשר עקפה את מועבי"ט כדי להפיל את המשטר העירקי באמצעות היכולות הצבאיות שלה... הריאליסטים מתנגדים לטווית אגדות ואשליות ומבססים את עמדתם על המציאות שכפו הכוחות האלה, מבלי לתמוך בשיטה בה נקטו...

המשטר העירקי התעקש לקרוא תיגר [על ארה"ב] וההסברה שלו דיברה על תבוסת הפולשים על חומות בגדאד, עובדה שגרמה לאופטימיות בקרב הציבור. אלא שבחלוף הזמן, התברר שלמשטר אין כוח מעשי והוא נעדר כל פופולריות. לכן, נפילתו היתה צפויה. המשקיפים הריאליסטים היו חלוקים על מועד הנפילה, אבל איש מהם לא הימר על הישרדותו של משטר שלא נתן מעולם לעמו דבר שיגרום לו לחרף את נפשו עבורו..."

במאמר המערכת של היומון הסעודי, "אל-ג'זירה" נכתב: "ההתמוטטות המהירה בבגדאד משקפת את הקשר האמיתי בין המשטר לעם העירקי; היה זה קשר דמיוני, למרות שהתעמולה קבעה את ההיפך לאורך השנים..."

ואילו במאמר המערכת של היומון "אל-יום" נכתב: "...תמונות הפלת פסלו של סדאם ביטאו את הסרתו של סיוט שרבץ על חזהו של העם העירקי. כל שניתן לומר הוא שזהו גורלו של כל דיקטטור הרוצח את עמו, מתאכזר כלפיו, וגונב את משאביו. אילו העם היה תומך בסדאם, שום כוח, יהא גודלו אשר יהא, לא היה מצליח לכבוש את עירק..."

עיתונות ירדנית:

מאמרי המערכת של שני היומונים הירדנים "אל-ראי" ו"אל-דסתור" התעלמו מנפילת המשטר העירקי ובחרו לעסוק ב"יום שאחרי" בדבר האיגרת ששלח המלך עבד אללה לראש הממשלה הירדני, עלי אבו אל-ראע'ב, ובו בקשה לנקוט בכל הצעדים הדרושים כדי לתת סיוע אנושי מהיר לעם העירקי."

העורך הראשי של היומון "אל-ערב אל-יום", טאהר עדואן כתב: "לו בגדאד היתה נופלת במסגרת התנגדות היו הנשים צוהלות כפי שהאם הפלשתינית צוהלת כאשר בנה נופל כשהיד מירי הכיבוש הישראלי. אבל, בגדאד נפלה ללא התנגדות וללא לוחמים העומדים בפני הטנקים האמריקנים. אדרבה, חלק מתושבי בגדאד חגגו...

המשטרים הערביים נמצאים במצב של חולשה מדינית, כלכלית [וסובלים] מפירוד, סכסוכים ומחלוקות ולכן המלחמה היתה קלה ונפילת בגדאד היתה קלה אף יותר. הפוליטיקאים והשכבה השלטת שלהם בבגדאד הרחיקו את האדם, המחשבה, והחברה... ולכן הפלישה היתה קלה ונפילת בגדאד קלה עוד יותר...

הערבים עומדים בבגדאד על פרשת דרכים: או שיחשיבו את התבוסה כמצב סופי שייכנעו לו או שתיוולד בהם רוח התנגדות חדשה כדי לזרוע מחדש בדורות הבאים כוח רצון לנצח... חלק מהעירקים או רובם אומרים כי בבגדאד היה עוול מדיני, חברתי וכלכלי שהרס את שכלם, נפשם וכבודם. אלא שהכיבוש הוא גם סוג של עוול ואנו נראה האם תושבי עירק יטיבו להתקומם נגד הכיבוש הזה כגשר לעבר החירות והדמוקרטיה..."

העיתונות הפלשתינית

התגובות בעיתונים הפלשתינים לנפילתה של בגדאד בידי כוחות הקואליציה היו מעורבות.
העמוד הראשי של היומון הפלשתיני "אל-איאם", הנדפס בדרך כלל בצבע, הודפס הפעם בשחור לבן כמו מודעת אבל ואילו היומון "אל-קדס" בחר לפרסם תמונה של "כיכר השחרור" כשפסלו של סדאם עדיין עומד איתן.

עורך היומון "אל-חיאת אל-ג'דידה", חאפט' אל-ברגותי ביקר את אופן ההתגוננות העירקית על כך שלא היו תוכניות צבאיות חכמות ולא יושמו עקרונות יסוד צבאיים ועקרונות של לוחמה בשטח בנוי כמו בניית מתרסים או מנהרות, מיקוש דרכים, מבנים וביצורים והשארת הטנקים העירקים חשופים למטוסים [אמריקנים ובריטים] לדבריו, אפילו התנגדותו של מחנה הפליטים בג'נין היתה חזקה יותר מהתנגדותה של בגדאד והיה ניתן למנוע את האסון הזה טרם התרחשותו על ידי השגת הסדר עוד לפני המלחמה."

במאמר המערכת של היומון הפלשתיני, "אל-קדס", נטען כי האסון הזה עשוי להוביל לתחייה מחודשת: "אולי האסון הזה אשר מצטרף לשורת אסונות ותבוסות ערביות רצופות במהלך המאה הקודמת ייצור תודעה חדשה וצלילות דעת אמיתית של האומה הערבית ושל העולם האסלאמי - שכן כולם יודעים שהם [במצב של] נסיגה, פיגור תרבותי והתפוררות וכי הם אינם יכולים לשתף פעולה ביניהם מצד אחד, ועם העולם [כולו] מצד שני... מה שארע בבגדאד אתמול לא היה הדף האחרון בדפי ההיסטוריה של העיר המכובדת הזו. בתוך הריסות ההפצצה וחלקי גופותיהם של הקורבנות הילדים, הנשים והזקנים אשר הגנו על תהילת האומה ועל כבודה טמונים הזרעים אשר יוכיחו לעולם כולו יום אחד, הלוואי ויהיה קרוב, שלבגדאד תהיה תחיה חדשה אשר לא תאחר לבוא."

לעומתם עדלי צאדק, סגנו של השר לענייני תכנון ושיתוף פעולה אזורי ובעל טור ביומון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה, המשיך להביע תמיכה בסדאם חסיין: "האיש... היה לקוץ בעיניהם של האימפריאליסטים ושמר על הגחלת. אנו לא נשנה את דעתנו תהיינה ההשפלה וההונאה אשר תהיינה, מתוך ידיעה כי האיש ביצע טעויות, אשר מהוות בהכרח [חלק] מהניסיונות של מנהיגים גדולים אשר שלטו על חברות מורכבות באזורים גיאוגרפים מסוכנים בתקופות קשות.

אין כל ערך להתקפי השמחה ההיסטריים שצולמו במתכוון מצלמות הטלוויזיה עם נפילתו של המשטר [העירקי] בהם השתתפו רק מאה או מאתיים אנשים כאשר אין התייחסות למאות אלפי האנשים בעירק אשר קראו [קריאות תמיכה] בסדאם חוסיין. בוש ובלייר, מנהיגי הפלישה האימפריאלית הנפשעת לא שעו לצעקותיהם של עשרות מיליוני האנשים אשר יצאו לרחובות להפגין בכל רחבי העולם נגד מדיניות הפלישה. כפי שאמרנו כמה חודשים לפני המלחמה, חיסולו של המשטר העירקי לא ישנה את ההיסטוריה, לא יכריע את רצון העם ולא יעניק תעודת יושר וביטחון לפולשים האימפריאליסטים!"

בעל הטור ביומון "אל-איאם", עבד אללה עואד, איים בתגובת נגד קטלנית עוד יותר: "אל מול הפחד, המוות, ההרס והגזל של מכונת הרצח האמריקנית המתנשאת - לא נותר לחלשים דבר אלא לחפש אחר נשק קטלני יותר כדי להגן על עצמם. תרבות המוות והרצח אינה יכולה להוביל לתרבות הפוכה. זהו חוק ההיסטוריה והחיים. החלשים אשר אין בידיהם אף אמצעי להתנגד למוות, להרס ולגזל הללו יתעוררו פעם נוספת כדי להתעמת מול תרבות הרצח וההרס האמריקנית. אין מקום להפתעות.

האמריקנים, בין במודע ובין שלא במודע, פורצים דרך ארוכה ונרחבת לעבר מותם של אלפים ועשרות אלפים מאנשיהם ואולי אף יותר. הטירוף האמריקני לא יגרום דבר חוץ מטירוף נגדי...
הם [האמריקנים] פתחו עידן של מלחמה הרסנית וקטלנית יותר עבור בני האנוש בכדי להזין את המכונה הצבאית הכלכלית התוקפנית והם שישאו באחריות לכך."

תגובות מנהיגים באירן

נשיא אירן לשעבר ויו"ר המועצה לאבטחת האינטרס האשמי רפסנג'אני אמר כי "אף אחד לא יסכים להצבת גנרל אמריקני בדימוס כשליט על העם העירקי... כולם יודעים כי מטרת ארה"ב במלחמה הוא להשיג שליטה על משאבי הנפט של עירק ולהבטיח את האינטרסים של ישראל." הוא הביע צער על כי האמריקנים ממשיכים ב"פשעיהם" בתירוץ השווא של דמוקרטיה וחירות.

נשיא אירן מוחמד ח'אתמי קרא בישיבה חגיגית בפרלמנט האיראני לאמץ אמצעים ריאליסטים ומתאימים להתמודדות עם הנסיבות הרגישות. ח'אתמי הדגיש את הנזק שנגרם לאו"ם בשל ההתעלמות האמריקנית ממנו ואמר כי עתיד עירק צריך להיקבע על ידי העם העירקי ובקולותיו.

מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי, חסן רוחאני, אמר כי "למרות היותו של סדאם ומשטרו סמל של דיקטטורה ואיום על העם העירקי והאזור כולו, החלפת דיקטטור אחד באחר לא תסייע לפתרון הבעיה." הוא הגדיר הצבת שליט צבאי אמריקני על עירק כ"עלבון גדול" לעם העירקי. לטענתו לקבוצות ושבטים עירקים צריך להיות חלק בשלטון העתידי באמצעות דמוקרטיה.

שר החוץ האיראני ח'ראזי יחד עם שר החוץ הרוסי הדגישו כי על האו"ם למלא את התפקיד המוביל בעירק שלאחר סדאם.

מפקד האזור המערבי של אירן, פרידון נורי, הודיע כי הגבולות המערביים של אירן "בטוחים למדי... [וכי] הצבא האיראני יגן בחוזקה על שלמותה הטריטוריאלית של אירן ויגיב בעוצמה לכל הפרה של הגבול הבינ"ל על-ידי כוחות זרים." הוא הוסיף כי "מתחילת המתקפה לא נורה ולו כדור אחד לאזור המערבי של אירן."

העיתונות האיראנית

היומון הרפורמיסטי, "אירן דיילי" במאמר שכותרתו "(אי) סדר עולמי חדש בעקבות המתקפה האמריקנית" כתב כי הלקח הראשון מהפלישה האנגלו-אמריקנית הוא אימות הטענה כי 'בעל הכוח הוא בעל הדעה' והפיכת האו"ם ללא רלוונטי וכי האג'נדה האמריקנית מכוונת לשינוים עמוקים יותר מאשר שליטה בנפט העירקי או הפלת סדאם חוסיין. העיתון קרא לבדק בית של היחסים הבין-ערביים: "הסולידריות הערבית התנפצה לרסיסים עם הפצצות האמריקניות... שיצאו מכווית"; לתהליך דמוקרטיזציה אמיתי בעולם הערבי-מוסלמי שימנע מרודנים כמו סדאם לעלות לשלטון; ולבחינת יחסי העולם הערבי-מוסלמי עם אירופה לאור תמיכת מספר אירופאיות במתקפה. העיתון טען כי המתקפה האמריקנית שומטת את הבסיס המוסרי של ארה"ב ואירופה להטיף לאחרות על זכויות, דמוקרטיה ושלטון חוק.

היומון הרפורמיסטי "אירן" בשפה הפרסית כתב כי המתקפה האמריקנית תרמה להכרה בכך שמדינות חזקות יכולות לנקוט פעולה מבלי להזדקק לאישור בינ"ל (או"ם) ולמרות מחאות ציבוריות מבית.

עורך היומון "אנתח'אב", טה האשמי גינה ההפגנות והאיומים של סטודנטים תומכי המשטר ופעילי הבסיג' על השגרירות הבריטית בטהראן "רבים עדיין לא הפנימו כי ... תקיפה והשתלטות על שגרירויות ומשרדי נציגויות של מדינות אחרות הן עניין של העבר." האשמי אמר כי "מעשי אלימות כאלה בנסיבות אזוריות רגישות רק נותנות תירוץ לפולשים לבודד את אירן מבחינה בינ"ל."

מאמר המערכת באירן ניוז הכיר בכך שוושינגטון השקיעה דם וכסף אמריקנים כדי להפיל את משטר הבעת' ולפיכך הסיכויים שממשל בוש יסכים לניהול עירק על-ידי האו"ם קלושים. העיתון העריך כי טווח הזמן שהאמריקנים יישארו בעירק הוא יותר מקצר וקבע כי זהו הזמן הנכון לשיעים של עירק המהווים 65 אחוז מהאוכלוסייה למלא את התפקיד היאה להם. "האיראנים כבעל ברית טבעי של העירקים השיעים צריכים לתפוס את ההזדמנות לסייע לאחיהם העירקים ליהנות ממוסדות דמוקרטיים כמו מפלגות פוליטיות ייצוגיות ומתונות. אולם אירן לא תפעל למהפכנות בקרב הקהילה השיעית העירקית שעלולה לגרום לשבירת אחדותם ולהפסד זכותם הטבעית להשתתפות בממשלה העתידית".

העיתונות הכוויתית

עורך היומון הכוויתי, "אל-סיאסה", אחמד אל-ג'אראללה, כתב: "כיצד נמסה בגדד, כמו חמאה, תחת שרשראות הטנקים של המרינס, כיצד נסעו הטנקים האלה ברחובות אשר קידמו אותם בברכה כשהם מוקפים בתושבי בגדד... היכן צבאותיו העצומים של סדאם אותם לא ראינו מגינים על שום פינה ועל שום צומת... היכן הצבא של סדאם אשר נאמר לנו כי הוא עולה על האויב ממזרח וממערב, כי הוא יצלה את בטני השפלים וכי[חייליו-] המונגולים של התקופה [הנוכחית] יתאבדו על חומותיה של בגדד?...

התשובה לכך פשוטה. הצבא נועד להגן על משטר הבעת' מפני עמו ולא לשמור על המולדת ולהילחם באויביה. הצבא של שלטון הבעת' חזק רק [בעמידה] מול אנשים חסרי מגן, נשים זקנים וטף. הצבא חזק רק מול אויבו, שהוא העם [העירקי], ולא ישראל, אמריקה או בריטניה... אין הסבר למהירות המביכה בה השתלטו כוחות המרינס על בגדד מלבד [ההסבר] כי העם לא תמך במשטר הבעת' העושק.

השאלה כעת אינה מצטמצמת לגורלו של סדאם ונפילתו אלא היא [כוללת] את גורלו של משטר הבעת' אשר בראשו עמד סדאם חוסיין. בגרמניה- חוסל הנאציזם כאידיאולוגיה ברברית טרם חוסל העומד בראשה- היטלר... חיסולו של משטר הבעת' הכרחי כדי שלא ישובט סדאם שני, איש בעת' שני... מה שדרוש כעת הוא שסוריה תלמד את הלקח ולא תתווכח על העובדות... המציאות מסוכנת ולאף אחד אין זמן להקשיב לתיאוריות ולמטבעות הלשון השגורות של אנשי הבעת' המיועדות לעשות שטיפת מוח ולהצדיק את המצב העגום... "

עורך היומון הכוויתי "אל-ראי אל-עאם", ג'אסם בודי, כתב: "אנו מקווים כי נפילתה של בגדאד מבלי שאף אחד התאבד על חומותיה, כפי שאיים סדאם, [מסמלת] את נפילתן של חומות הדמיון המצדדות במשטרים כאלה שאינם מובילים לשום דבר מלבד השפלה לעם... אנו מקווים כי נפילתה של בגדאד [מסמלת את] עלייתה של עירק הלאומית, הערבית, החופשייה והדמוקרטית, עירק שיודעת לנצל את יכולותיה לטובת העם שלה וכן, יודעת כיצד להסיר את שרידי התוקפנות של השלטון העושק אשר דחף את הארץ ואת מאמיניה להרפתקאות הרסניות...".