הסרט "רפיוזניק": הגירה או עלייה?

זה היה מחזה אנושי נדיר ואולי חד-פעמי. על בימת הסינימטק הירושלמי ניצבו כמה מן "השמות הגדולים" של מאבק יהודי בריה"מ לפתיחת השערים ולעלייה בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת: ולדימיר סטפאק ונתן שרנסקי, יולי אדלשטין ויולי קושרובסקי, הלל בוטמן וארי וולוובסקי, ולדימיר קיסליק ויוסף ביגון, ייבגני ליין ואפרים חולמיאנסקי ועוד.

עשרים שנה ושלושים שנה לאחר שנחלצו מבית האסורים הסובייטי, לאחר שנים רבות של מאבק אמיץ, הקרבה, מאסר וגלות בסיביר הקפואה, הם זכו להגיע למולדת אליה נכספו. באותן שנים הם עשו כותרות. גם בארץ וגם במערב. אירגונים יהודיים ואישים יהודיים בארה"ב, באנגליה ובעוד מדינות, ועימם אישים פוליטיים ובראשם סנאטור הנרי ג'קסון האמריקני, היו בת קול לזעקתם של יהודי בריה"מ, שביקשו חרות והגשמה ציונית.

הסרט שהוקרן בבכורה עולמית במסגרת הפסטיבל לקולנוע יהודי בבירת ישראל שהיתה משאת נפשם של אותם גיבורים אמיצים, כמו החייה מחדש לעיני הצופים את מאבקם, סבלם, עיקשותם, רוחם היהודית-ציונית.

אתה רואה את סלפאק נעים-הסבר והוא כבר נשען על מקלו, אך זקנו החצוי, סמלו המסחרי, לא השתנה. רק הלבין. מאז עלה ארצה - האיש הנפלא הזה ורעייתו מאשה, נבלעו בשאון החיים הישראלי. והנה הם שוב גיבורים - הפעם ככוכבי הסרט "רפיוזניק", שאותו ביימה במשך חמש שנים לאורה ביאליס האמריקנית.

מדובר בסרט תיעודי הסוקר את ארבעים שנות הפעילות הגלויה של התנועה לשיחרור יהודי בריה"מ, הן מן הצד הרוסי והן מצד הפעילים במערב. "רפיוזניק" גדוש בראיונות ובשיחות עם הנאבקים משני צידי מסך הברזל. לא רק מי שזוכר את התקופה, את הכותרות בעיתונות, את עצרות ההמוניות בעולם החופשי, את קטעי הסרטים המטושטשים בשחור-לבן שהוברחו אל מחוץ לגבולות רוסיה הקומוניסטית - אלא כל צופה באשר הינו ירותק למסך.

פתיחת שערי בריה"מ, תחילה לקילוח דקיק ואחר-כך כמובן זרם גדול עם קריסת בריה"מ ונפילת מסך הברזל, היתה "יציאת מצרים" המודרנית. זו היתה אחת הברכות המופלאות שזכתה להן מדינת ישראל. למעלה ממיליון יהודים עזבו את מולדתם הפיסית, כדי לחיות בישראל, ולדאבון הלב - גם מחוץ לישראל. זה היה פריו של שיתוף פעולה יהודי חובק עולם, נדיר וייחודי. הזעקה "שלח את עמי" נשאה פרי הילולים.

אלא שהסרט מקפח את הצד הישראלי, הציוני, במשולש: יהודי בריה"מ, יהדות העולם ומדינת העם היהודי. הגם שניתנו כמה שניות ללובה אליאב, נחמיה לבנון ואריה קרול, להזכיר בקולם כי היתה גם מדינה וממשלה שפעלו מאחורי הקלעים, הנה מרבית האשראי הוקנתה לכמה פעילים אמריקניים, שנחלצו למען פעילי עלייה ברוסיה עצמה.

וכי מי היה בקשר סמוי עם סלפאק וקושורובסקי? מי סיפק להם ולחבריהם בדרך-לא דרך ספרי לימוד וקריאה בעברית, כספים וקשרים, שסייעו להם לעמוד מול דורסיהם? מי פעל מאחורי הקלעים להניע לפעולה את הנשיא הידיד רונאלד רייגן, את שר החוץ הנפלא ג'ורג' שולץ, את הסנאטורים ואניק וג'קסון - אם לא שליחיה של מדינת ישראל?

נכון, היו תקופות שהממשלה דגלה בשקט, שקט שהוא רפש, ואת השקט הזה הפרו ביוזמתם, ובצדק, צעירים יהודיים בארה"ב. הפגנותיהם היו בת-הד לרצונם של אחיהם מעבר למסך הברזל. השקט הזה נתחלף עד מהרה במאבק ללא פשרות לפתיחת השערים. מדינת ישראל היתה גורם עיקרי לעידוד העלייה. היא שיגרה במלוא העוצמה את הזרוע החשאית שלה "נתיב", עובדה היסטורית שאינה זוכה לביטוי הולם בסרט.

יבואו המבקרים, יקומו יודעי דבר, ויטענו כי ניתנה בסרט "רפיוזניק" בולטות מוגזמת לנתן ואביטל שרנסקי. לא נתווכח עמם. לי צרם חוסר הדגש שניתן בסרט ל"מילה הגסה" - ציונות. המאבק הוא על חופש היציאה, הגירה - חוזרים ואומרים המרואיינים האמריקנים ובראשם זאב ירוסלבסקי מראשי תנועת המחאה הסטודנטיאלית בלוס-אנג'לס, שהגיע במיוחד להקרנה. ישראל - להוציא כמובן את ימי מלחמת ששת הימים והנצחון האדיר מעורר הגאווה - כמעט בל תיזכר בדבריהם.

ועוד נקודה תמוהה: בפתח הסרט מספרים לנו כיצד תמכה בריה"מ של סטאלין וגרומיקו בהקמת המדינה ואף שלחה לה עשרה מטוסי קרב. אלא שדוד בן-גוריון היפנה עורף למוסקבה ונטה אל אמריקה. הדבר הרגיז את השלטון הקומוניסטי. כתוצאה מכך - מסביר הסרט "רפיוזניק" - נפתח מסע הדיכוי של יהדות הדממה, כביטויו של אלי ויזל.

לימים יתפתל - בראיון טרי עמו בסרט - הנשיא האחרון של בריה"מ, מיכאיל גורבצ'וב, ויאמר כי רוסיה רצתה שהיהודים המוכשרים ישארו אצלה ולכן מנעה יציאתם... האנטישמיות המובנית בקרב שכבות נרחבות בעם הרוסי, כמו גם בשאר עמי בריה"מ לשעבר, עומעמה ב"רפיוזניק".

לורה ביאליס הפיקה סרט רב חשיבות, אבל כל-כולו מנקודת מבט אמריקנית-גלותית. כדאי ומומלץ לצפות בו, גם בידיעה שאיננו "המלה האחרונה" בתיעוד המאבק ההירואי של יהודי בריה"מ. נקווה כי בעתיד יופקו עוד סרטים דוקומנטריים על נושא זה, שיבהירו כי המאבק היה לא רק ליציאה ולהגירה, אלא גם לעלייה ולבניית הבית החדש בארץ-ישראל ובירושלים.