שופט בית משפט השלום בבאר שבע,
עידו רוזין, דחה (26.4.11) את תביעתם של שלושה אסירים ביטחוניים, אשר דרשו לחייב את שירות בתי הסוהר לפצותם בטענה שהותקפו בעת חיפוש בתאיהם.
שניים מהאסירים עודם כלואים בבית הכלא "אשל" בבאר שבע, והשלישי הוא תושב רצועת עזה ששוחרר עם תום תקופת מאסרו. החיפוש בו מדובר בוצע בינואר 2007, בעקבות מידע מודיעיני ולפיו השלושה מחזיקים בתאיהם חפצים בהם התכוונו לתקוף את סגל בית הסוהר.
התובעים טענו, כי הסוהרים נכנסו לתא, תוך כדי שהם מכוונים את רוביהם כלפיהם ומפעילים אלימות מילולית ופיזית כנגדם, וכתוצאה מכך נגרמו להם פגיעות גופניות. השב"ס טען, כי פעל בעקבות מידע מודיעיני ומתך חשש לפגיעה בחיי סוהרים, וכי היה צורך בפעולות הפיזיות שננקטו לאור התנגדות האסירים לשתף פעולה לביצוע החיפוש. לדברי השב"ס, הוא פעל בזהירות ובמיומנות, תוך דאגה לשלום התובעים והלוחמים שהשתתפו בחיפוש.
עבדאללה אל-שראבי מרצה 23 מאסרי עולם בגין פיגוע באוטובוס בירושלים, בו נרצחו 23 בני אדם. הוא טען שהסוהרים גרמו לו ל"שני פצעי שפשוף באזור המצח ללא דימום + פצע שפשוף בכף רגל ימין, ללא דימום". במהלך המשפט התברר, כי חודשים אחדים לפני החיפוש איים אל-שראבי לפגוע בסוהרים, והדבר חייב זהירות מיוחדת בעת החיפוש בתאו.
עבד אל-פתח חסן דוחאן מרצה שלושה מאסרי עולם בגין הריגת שלושה חיילים. הוא טען ל"נפיחות קלה בברך ימין, ללא רגישות במישוש". בדיון התברר, כי במהלך מאסרו כבר נמצאו ברשותו דוקרן ומברג.
עבד אל-מועטי הניה ריצה 15 שנות מאסר בגין ניסיון רצח ושוחרר עם תום תקופת מאסרו. הוא לא הורשה להיכנס ארצה להעיד במשפט, אך בא-כוחו ביקש לברר את תביעתו על סמך עדותם של שני האסירים האחרים.
רוזין פתח באומרו, כי הגם שמדובר במחבלים, "אין בעובדה זו כדי ליתן לגיטימציה להשתמש נגדם בכח בלתי סביר, והדעת אינה סובלת התנהגות אלימה כנגד כל אסיר באשר הוא". ואולם, הוא מצא שעדויותיהם של אל-שארבי ודוחאן אינן מהימנות, בעוד עדויותיהם של מפקד הכלא והלוחם שפיקד על החיפוש נמצאו מהימנות ומדויקות.
על-פי עדותו של הלוחם, ששמו נאסר לפרסום, האסירים הביעו התנגדות לקיום החיפוש, הרימו מזרונים ואספו קופסאות שימורים כדי לתקוף את הסוהרים. מעדותו הובהר, שלא רק שהאסירים בתא 25 לא נשמעו להנחיות הסוהרים, אלא גם שעלה החשש לאיום על הסוהרים העומדים להיכנס לתא, ולכן היה נדרש לנקוט באמצעי אזהרה ולהפעיל אמצעים במטרה למנוע תקיפת סוהרים.
רוזין מוסיף: "אין כל ספק כי על הנתבעת חלה מידת האחריות הנדרשת כלפי הסוהרים, העובדים מטעמה. נוסף על כך, ובהתאם לדיני הנזיקין - לנתבעת חובת הזהירות המושגית בהפעלת יחידת מצדה, אשר ביצעה את החיפוש.
"חובה זו כרוכה בנטילת סיכון לא קטן, שמא מישהו ייפגע במהלך השלטת הסדר, לפיכך לסוהרים החובה לאזן בין הצורך לשמירת החוק והסדר במקום לבין הצורך להפעיל כח כדי להגן על בטחונם האישי או על ביטחון האסירים או על שלום הציבור בכללותו, ובכך לעשות ככל הניתן, בגדר מתחם הסבירות הקיים, כדי להגן על שלומו ובטחונו של הפרט". הוא מגיע למסקנה, כי הפעלת הכוח במקרה הנדון הייתה מידתית והשב"ס פעל כראוי.
