מעביד לא נושא באחריות להתקף לב בוויכוח בין עובדים

מעביד לא יחויב לפצות את עובדו, אשר לקה בהתקף לב בעקבות ויכוח עם חבריו לעבודה. כך קובע (יום ג', 14.6.11) שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית.

מיכאל שרף היה טכנאי רנטגן בבית החולים אסותא, ובשנת 1996 היה היחיד שהמשיך לעבוד במשמרת לילה, בעוד חבריו סירבו בשל סכסוך עבודה. על-רקע זה פרץ באפריל 1998 ויכוח קשה בינו לבין כמה מעמיתיו, אשר כלל דברי גנאי ואיומים, ולמחרת לקה שרף בליבו. שרף חזר לעבודה כעבור שבעה חודשים, אך בדצמבר 1998 לקה שוב בליבו.

שרף טען, כי אסותא נושא באחריות לשני האירועים. בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את תביעתו רק לגבי הראשון. השופטת ציפורה ברון קבעה, כי אסותא נהג ברשלנות משום שהיה עליו לצפות את התוצאות העלולות להיגרם כתוצאה מהמחלוקת בין שרף לעמיתיו. לעומת זאת נקבע, כי לא היה קשר בין עבודתו של שרף לבין האירוע השני. בית המשפט המחוזי זיכה אותו בפיצויים של 5.4 מיליון שקל, בניכוי פיצויי הביטוח הלאומי ומבטחים.

גם הממצאים העובדתיים מוטלים בספק

על פסק דין זה ערער אסותא לבית המשפט העליון, ועמית קיבל את הערעור. עמית מעיר בפתח החלטתו, כי ספק האם ממצאיה העובדתיים של ברון מעוגנים בחומר הראיות, אולם כדרכה של ערכאת ערעור - בית המשפט העליון לא יתערב בממצאים עובדתיים.

עמית קובע: "לטעמי, פסק דינו של בית משפט קמא מטשטש עד מאוד את ההבחנה בין דיני ביטוח לבין דיני רשלנות, ושומה עלינו להבחין היטב בין השניים. ברגיל, הסוגיה הסבוכה של אוטם שריר הלב שנגרם במהלך העבודה ועקב העבודה, נדונה כדבר שבשיגרה בבית הדין לעבודה במסגרת תביעות עובדים כנגד הביטוח הלאומי. אך מעביד אינו מבטח של עובדו בביטוח 'כל הסיכונים'.

"גם אם נגרמה לעובד תאונה במהלך העבודה ועקב העבודה, אחריותו של המעביד תוכר רק אם יוכח 'אשם' מצידו, אם במסגרת עוולת הרשלנות ואם במסגרת עוולת הפרת חובה חקוקה. אלא שעל-מנת לייחס אשם למעביד במסגרת עוולת הרשלנות, עלינו להוכיח כי המעביד "יכול" היה לצפות (הצפיות הפיסית) ו'צריך' היה לצפות (הצפיות הנורמטיבית) את אירוע הנזק".

"וגר מעביד עם עובד ועובד עם מעבידו ירבץ"

עמית מוסיף: "בעולם אידילי, העבודה השוטפת אמורה להתנהל ברוגע, בשובה ובנחת. איש יקדם את רעהו בברכת שלום ובחיוך, עובד לעובד יעזורו 'ולאחיו יאמר חזק' (ישעיהו מ"א, 6), וגר מעביד עם עובד ועובד עם מעבידו ירבץ, לא ירים מי מהם את קולו ולא ירגז, ופנים שוחקות באשר תפנה.

"אלא שאיננו בעולם אידילי, ולא טבעו של עובד או מעביד זה כשל אחר. יש מרגיזים מחד ויש מורגזים מנגד, יש 'הלוקחים' ללב ויש שאינם לוקחים ללב. רוצה לומר כי לחץ בעבודה, ויכוחים ומחלוקות, המביאים בעקבותיהם רוגז, כעס, חימה - בין כאלו שבאים לידי ביטוי חיצוני ובין 'כבושים' בליבו של אדם - הם ביטויי רגש והתנהגות יומיומית, בבחינת 'סיכון' רגיל ושכיח. אולם אירוע לבבי כתוצאה מרגשות אלו, אינו סיכון שכיח, ורק נזקים צפויים יכולים להיחשב כ'גורמי אשם' בשלב תיחום האחריות".

מכך מסיק עמית, כי אסותא לא צריך היה לצפות את התקף הלב של שרף. הוא מוסיף: "וכי מה יכולה הייתה המערערת לעשות כדי למנוע את הנזק? האם היה על המערערת לאסור על עובדיה לשוחח או להתווכח ביניהם, או לאסור עליהם להתגודד כפי שהוצע על-ידי המשיב בדיון שבפנינו? או שמא היה עליה להוציא 'צו הרחקה' המונע מאחרים להתקרב למשיב ת"ק פרסה או ת"ק מטרים?

"האם היה על המערערת לנקוט עמדה ולהתערב בסכסוך בין המשיב לבין הטכנאים האחרים, ושמא היה בכך כדי ללבות את הסכסוך בינו לבין הטכנאים האחרים? או שמא היה על המערערת לאסור על המשיב לבצע משמרות לילה - בניגוד לאינטרס של המערערת ואף בניגוד לאינטרס המובהק של המשיב שביקש להשביח את שכרו - על-מנת שלא להעמידו בקונפליקט עם טכנאים אחרים? כל אלה שאלות רטוריות, שיש בהן להמחיש כי על-מנת להטיל אחריות על מעביד, יש להראות במה התרשל כלפי העובד, ובכך כשל המשיב במקרה שבפנינו".

סטנדרט התנהגות בעייתי למעביד

לדברי עמית, "הטלת אחריות בנזיקין בשל אוטם שריר הלב שנגרם לעובד כתוצאה מרוגז או התרגשות בעבודה, עלולה להפוך כל אינטרקציה בין-אישית במקום העבודה לזירה פוטנציאלית של חבות בנזיקין. בכך, נמצאנו מקרבים את דיני הרשלנות לאחריות מוחלטת, תוך טשטוש ההבחנה בין דיני הנזיקין לדיני הביטוח החוזי והסוציאלי".

עמית מוסיף ואומר, כי הטלת אחריות על מעבידים במקרים כאלו, תהיה בלתי סבירה מבחינה כלכלית, עד כדי סיכון שפעילותם תהיה בלתי כדאית. "על-מנת למנוע מקרה בו עובד ילקה בליבו עקב התנהגותם של חבריו לעבודה כלפיו, יידרשו המעבידים להשקיע תשומות ניכרות של משאבים לעומת סיכויי התרחשות קטנים של הליך הגרימה. להטלת אחריות נזיקית במקרים מעין אלו השלכות לא רצויות על חיי המסחר והכלכלה, ולטעמי, גם על יחסי העבודה", הוא אומר.

השופטת אסתר חיות הוסיפה: מדובר בוויכוח בין עובדים, ו"הטלת חובה על מעביד להתערב בוויכוחים מסוג זה, שאינם נדירים במקומות עבודה, יש בה משום הרחבה מרחיקת לכת של גבולות עוולת הרשלנות והיא מציבה למעביד ביחסיו עם עובדיו סטנדרט התנהגות בעייתי וקשה ליישום אשר תועלתו, אם בכלל, מוטלת בספק רב".