דה מרקר- עגל הזהב

יז'י קושינסקי- Jerzy Kosinsky נולד כיוסף לווינקופף, אך אביו נתן לו את השם קושינסקי, כאשר הסתיר אותו בתקופת המלחמה במנזר קתולי. אחרי המלחמה הוא הגר לארה"ב והפך לסופר ידוע שיצירותיו זכו בפרסים רבים וספרו "להיות שם" - Being there - הפך ללהיט קולנועי. הוא התאבד בשנת 1991 בשל מחלה ואי יכולתו לכתוב.

כאמור, קושינסקי היה יוצר פורה, וידע גם להתבונן עמוק בנפש שלנו. לעתים תוך ציניות והומור כפי שאלה באים לביטוי בספרו, ובסרט לאחר מכן, "להיות שם". זאת סטירה עוקצנית מאוד על ארץ "האפשרויות הבלתי מוגבלות". השחקן המבריק ורב הפנים, שגילם את תפקיד הגנן בחוות הבעלים העשיר, היה פיטר סלרס, שאף היה מועמד לפרס אוסקר על משחקו. אותו גנן, בספרו ובסרטו של קושינסקי, מעולם לא יצא את תחום האחוזה שבה עבד, וגם הבנתו את העולם היתה מוגבלת בהתאם, אך בנסיבות המתעתעות של החברה האמריקנית, שבה הכול אפשרי, הוא הגיע בסוף לבית הלבן. אמריקה? לא רק. גם אצלנו קיימת סגידה להגיע לפסגות- של העושר. אם אינך יכול, מטעם זה או אחר "להיות שם", לפחות תראה את ה"אוורסט" הזה במגזין, והריר ייזל.

בעצם, כל משרתת שקראה את המגזינים הצבעוניים חלמה להיות ברג'יט בארדו בעידן הביקיני או טוויגי בעידן המיני. אם לא "להיות שם" למעשה, לפחות להיות שם בדמיון. לנו יש המגזין The Marker - "דה מרקר", הסמל החדש של הפלוטוקרטיה הישראלית אשר מגלה לנו נופים ופסגות כלכליות שאליהם הגיעו יזמים ישראלים, ביניהם חסרי כול, לבד מאינטליגנציה, וחוש מסחרי ושיווקי, ועשו הון. קנאת העם - להיות שם.

עם הקוראים, וזאת עוד תופעה מעניינת, נמנות נשים רבות, ומה שנשים אלה רואות במגזין הזה לא ראתה שפחה על הים. עוד יבוא היום ותהיה לנו lady The marker. אילו אני צעיר יותר ומבין בכלכלה, מעבר למושג בגין קריאת ה"דה מרקר", ופה ושם אי אלה מאמרים שנוגעים לכלכלה, הייתי כותב דוקטורט על אותו פנומן בתקשורת ששמו "דה מרקר". הרבה פנים לסיפור ולמחקר: כלכלי- כמובן, אך גם חברתי, פוליטי, ערכי ועוד, ועוד. ברשימה זאת אינני מתיימר כהוא זה להתמצא בנבכי הכלכלה, המשק וההון, ואינני מתכוון להביא נתונים כלשהם. כול כולו של המאמר הוא פרי רשמים, תחושות בטן - אם תרצו, אורות שמרצדים מול העין.

"דה מרקר" התחיל כמוסף הכלכלי של עיתון הארץ, בימים שבהם חנוך מרמרי, איש צעיר ונמרץ אשר צמח בבוסתן המקומונים של הארץ, היה עורך העיתון. גרשום שוקן, אביו של המו"ל הנוכחי, עמוס שוקן, הפך את הארץ להוצאה מכובדת ליברלית ובעלת מוניטין בעולם. אבל חנוך מרמרי הפיח בו חיים חדשים, בתכנים ובצורה והעניק לו כרטיס חבר מן המניין במועדון המכובד של עיתוני היוקרה המשפיעים בעולם, כמו ה"ניו-יורק טיימס", ה"וושינגטון פוסט", ה"לה מונד", ה"טיימס", ה"פרנקפורטר אלגמיינה" ואחרים. הוא שמר על פובליציסטים טובים מתקופת שוקן אך משך כישרונות צעירים בעיקר מן העתודה של המקומונים ואלה עשו את הארץ למה שהיה.

מרמרי פרש כאשר שוקן ביקש לתת אוטונומיה ל"דה מרקר" יציר כפיו של עורך כלכלי צעיר, גיא רולניק, קרוב לוודאי אדם בעל שכל כלכלי חריף, שנון עט, אפשר אפילו יותר משמץ של גאון, אשר במרוצת הזמן הפך לסגן המו"ל של הארץ ולעורך הראשי של "דה מרקר". ב-1991 פרש מרמרי מעריכת העיתון מכיוון שהסתבר לו כי "דה מרקר" לא יהיה של הארץ, אלא הארץ יהיה של "דה מרקר". בָשֵם זה לא קרה. בפועל זה קרה.


הקול הוא הקול של "דה מרקר" - The Master's voice


כאשר מדובר ב"תורת היחסיות" הרגילה, ההשוואה לא נמדדת רק בכך שגורם שהיה בולט הצטמק, שהיה גדול והתגמד. רוצה לומר שעיתון הארץ בעריכתו של דייויד לנדאו, עיתונאי משכמו ומעלה, לא ירד בדרגה. אדרבא בתחומים שונים העורך הִצֲעיר את העיתון. קחו לדוגמה את המוסף "גלריה" שאלי מדבר מאוד סלקטיבית, אבל הוא פופולרי מאוד בקרב אנשים צעירים. או החלק הגראפי והקריקטוריסטים והמאיירים המשובחים של העיתון. יתרה מזאת, נושאים חברתיים מובהקים, כמו חינוך, בעיית העוני, הפלייה, בריאות וכיוצא באלה תחומים חיוניים חברתיים בחיים היומיומיים, מסוקרים בהרחבה, במיומנות- הן בדיווחים והן במאמרי רקע, וכותביהם זוכים בפרסם. אלה מסרים לא נטולי השפעה.

ובכל זאת. מה שקרה הוא שאותו דגיג דה מרקרון, גדל ללווייתן. הוא לא בלע את הארץ. לוויתן לא בולע לווייתן אחר. אבל הוא הנמיך את קומתו של הארץ. ה"מזרקה" שלו גבוהה יותר. הוא האפיל על הארץ בהשפעתו של העיתון כגורם חינוכי-חברתי. ואני לא מסתייג מן התפיסה שעיתון יכול להיות גורם מחנך מן הדרגה הראשונה, בחברה פתוחה, לטוב ולרע. הארץ שייך לסוג הראשון. אחרים שייכים לסוג השני. אך בתור שכזה השפעתו פחתה. יש זרקור גדול ממנו- "דה מרקר". זה מה שצפה חנוך מרמרי וזה מה שקרה. הארץ, כאמור, ממלא משימה חשובה מעין כמותה בחשיפות שלו. אין כמעט פינה בחיינו שהוא לא מאיר אותה. אבל המודל הוא לא הארץ. הדוגמה, השאיפה, הדחף הוא "דה מרקר", ואת מה שהוא מייצג, והוא מייצג - בעיקר - את ההון הגדול. את הפלוטוקרטיה הישראלית החדשה. דה מרקר הוא "מונטה קרלו" שלנו והמגדלור שלו מאותת לאניות פאר.

וכמקובל בגוף אימפריאלי, יש לו ל"דה מרקר" גם נציב עליון בהארץ, נחמיה שטסלר, עורך בכיר לחברה ולכלכלה. בין המנטרות של שטסלר, פובליציסט נפלא, ישנן שתיים שמקובלות עלי מאוד. מדינית. פריחת המשק הישראלי ומיצוי מרב הפוטנציאל שלנו, ייתכנו רק בתנאי שלום. משקית. צמצום האבטלה יבוא אך ורק על-ידי הרחבת הענפים השונים אשר יקלטו את כוח העבודה. הצדק איתו, והמציאות מגבה אותו. אבל, והאָבָל הוא משמעותי מאוד. אי אפשר להיות טאצ'ריסט צָרוף במדינה ובחברה כמו שלנו. אגב, התברר שגם לא באנגליה.

אנו מדינה קטנה, חסרת משאבים טבעיים, שקלטה בשישה עשורים לקיומה הגירה אדירה, מכל ארצות תבל, בעיקר מקרב העניות והבלתי מפותחות שבהן. חלקם באו מענפים שאין להם ביקוש כאן- במקרה הטוב, חלקם הועברו למקומות מרוחקים והיו תלויים בחסדי המדינה לפרנסתם. חלקם הגיעו כמבוגרים, ואין דוגמה טובה מאשר אותם קשישים שניצלו מן השואה כשנמלטו לברה"מ לשעבר, והגיעו לכאן חסרי כול. מדינה שנמצאת כמעט במלחמה מתמדת, תקציב הביטחון הוא גדול וגם מספר הנכים שהמדינה צריכה לתמוך בהם כמו גם במשפחות השכולות. ארץ שכבישיה פרוצים, משאירה אחרי התאונות נפגעים, משאירה שארים - כל זאת בסיכומו של דבר מהווה מעמסה על החברה. גם הסוגייה החרדית, שהיא בכי לדורות, אינה המצאה של אולמרט או שרון לפניו, אלא בעידן בן-גוריון בעת קום המדינה. זאת, כידוע לכול בעיה קריטית, שכן מדובר במספרים שהולכים וגדלים. פה ושם נראים נבטים של שינוי אך הדרך ארוכה. גם צורת הקליטה, בשעתה, היתה בבחינת קביים.

לא מציאות ורודה, אבל אסור להתעלם ממנה בינתיים. זה כאן ולא אמריקה. בשעתו הביא אלכס ליבק בהארץ סדרת תמונות על בעלי מלאכה חרדים בארה"ב. כאן זה טרם נצרב בתודעה של הרועים החרדיים. לכך יש להוסיף את האמירה מתוך "משלי" (ט"ז- לב') -"איזה הוא עשיר השמח בחלקו". פעם חשבתי כי "החכם מכול אדם" המציא סיסמה, אשר מניחה לעשירים להתעשר ולעניים לשמוח בחלקם. עד שגיליתי את האמירה המלאה שיש לה המשך חשוב: "שנאמר, יגיע כפיך כי תאכל ואשריך וטוב לך". את החלק הזה לא אימצו החרדים ורבניהם. ולמרות הכול, אנחנו לא הסינים, לא חרוצים כמותם ולא טוטאליטריים כמותם שמסוגלים "לחנך מחדש" מיליונים ואף לטלטל אותם אלפי קילומטרים. אין לנו גם הקילומטראז'. ובינתיים הפערים לא זו בלבד שלא הצטמצמו אלא גדלו, והם חומר נפיץ מאוד.

על משקל אותה תפיסה שלנו, שאם יהיה טוב כלכלית לפלשתינים, יהיה טוב למדינת לישראל, ניתן לומר שאם ירווח לשכבות גדולות בציבור, הם לא יחפשו שעירים לעזאזל אצל שכננו. הדפוקים מוצאים, בדרך כלל, מפלט בלאומנות, "אויב בשער", שאשם בכול. אצלנו ובכול מקום. אבל הצרוף החברתי לאומני, בניגוד לצרוף של דת-ולאומנות, עוד ניתן לשינוי, אם יוכח שאכן השלום משרת את החברה, כתגבור למדיניות חברתית נכונה של השלטון - בטווח המיידי. אחת התהפוכות הרציניות בחברה הישראלית היתה הפיכת החרדים, שהאנטי ציונות שלהם זהה אותם פעם כאוניברסאליסטים, לדתיים-לאומנים. כלומר הם לא נאמני ישראל, אלא "נאמני ארץ ישראל" ויש להם שותפים בדתיים הלא חרדיים. אלה היו פעם לאומיים וכיום הם לאומניים. וההבדל הוא גדול מאוד. לא רק כאן זה קרה. גם בחוץ לארץ רוב רובם של החרדים שם מוכנים שאנו כאן נחרף נפשנו למען ארץ ישראל השלמה. אולם בכול הנוגע ללאומנים הלא דתיים, בעיקר מקרב מסורתיים - אוזנם תהיה קשובה אם תהיה הוכחה. על תקוות בלבד - אי אפשר להתפרנס. גם על היבט זה שטסלר צריך לתת את הדעת, כאשר הוא מניף את דגל השלום.


אפשר להפריט עסק, אך לא מדינה


במשטר כמו שלנו ובעולם המערבי בכלל, העשירים מקצים סכום מסוים מרווחיהם הגדולים לצרכי הקהילה. זה טוב, לפחות לעתיד הקרוב, לקהילה. וזה טוב לשמם של שועי הכלכלה. הארץ הוציא מוסף מיוחד בשם "אחריות חברתית" - עסקים למען הקהילה - עוזרים לאנשים לעזור לעצמם". יפה. גמילות חסדים היתה תמיד ערך גדול בקרב היהודים בכל הדורות. אבל חסָדים והתנדבות, בכל צורותיהם, הם ערכים חיוביים בתנאי שהם בחזקת רפואה משלימה. המדינה והחברה הם בראש וראשונה, חייבים לדאוג לנזקקים, למקופחים, לחולים חסרי משאבים. המדינה היא שצריכה להוות משקל נגד דה-מרקריזם.

זה לא יקרה במבנה הפוליטי הקיים. שמאל וימין אצלנו הם מונחים בלקסיקון הפוליטי. בשום פנים ואופן לא במילון החברתי-כלכלי. אפילו הקיבוצים, סמל השוויון, משנים עורם, טבעם והשקפתם הכלכלית. בקרב תומכי מר"צ יש יותר בעלי נכסים מאשר בקרב תומכי שס או הליכוד.

מכל המורשת של מפלגות סוציאליסטיות לסוגיהם, אין לנו מפלגה סוציאל-דמוקרטית אשר בצד הדגל מדיני ביטחוני, שהוא עדיין חיוני, תרים בגאון את הדגל החברתי כלכלי. החלוקה המפלגתית הקיימת היא אנכרוניסטית. היא חייבת להשתנות. יש חלקים ב"עבודה" שיכולים בהחלט להתמזג עם מר"צ וביחד להוות מפלגה סוציאל-דמוקרטית. יש חלקים ב" עבודה" שיכולים להתמזג עם קדימה. כבודדים הם כבר עשו זאת, ולהוות מפלגת מרכז. ויש חלקים בקדימה שאידיאולוגית שייכים לליכוד - מפלגה שמרנית לאומנית במהותה, כשם שיש אלמנטים בליכוד שיכולים להצטרף הן לקדימה והן למר"צ. בציבור החילוני, בניגוד לציבור הדתי, לא קיימת יותר הסטיגמה העדתית. רק שס היא מפלגה דתית על טהרת "עדות המזרח", ואילו " אגודת ישראל" ו"דגל תורה" הן בעיקר תנועות אשכנזיות. לציבור הלא דתי יש עגל זהב בדמות "דה מרקר".

ההבדל בין "דה מרקר", לבין, לדוגמה, ה"וול סטריט ג'ונרנאל"- האורים ותומים של שוק ההון האמריקני, הוא בריחוק- distance . אמריקה היא ארץ גדולה בכל מובן שהוא, ובניו-יורק נמצא ה- Stock Exchange .אצלנו, מכל המקומות, הוא שוכן כבוד ברחוב שנושא את שמו של אביה הרוחני של הציונות - אחד העם. בדרך אל או מ-שוק הכרמל. בכול מקרה, מבחינה זאת התופעה דומה למה שראיתי ביוהנסבורג בעת ביקורי בדרום אפריקה, בשלהי שנות השבעים. הסֶמֶל המונומנטאלי החי והנושם להשפלה, לעוני ולגזענות באותה עת, היתה Soweto. ולאחר שביקרתי ברובע הפחונים ליד נמל התעופה של יוהנסבורג, תהיתי מדוע רובע זה אשר החושות שלו, בתי הקרטונים והפח, עפו כאשר המריא מטוס, לא זכו לתואר המושפל הזה. התשובה היא כי שכונת הפחונים רחוקה מלב העיר. סווטה נושקת ליוהנסבורג הזוהרת, להיפודרום של מרוצי הסוסים, לצריחים של הבתים המפוארים. זה על יד זה, מתחככים, רואים, מריחים. גם הם רצו "להיות שם", במרחק פיסי קטן, אך אנושי- אדיר.

ככה "דה מרקר", הכול נוצץ, הכול זהב, אלדוראדו של ימינו. הא ראייה. בזכותו, הארץ הוא העיתון היחיד בישראל אשר צמח, בניגוד לעיתונים אחרים. כולם רוצים להיות שם. רוצים ולא יכולים.