חי בין המתים

העניין הרב של אלי ליפשטיין בתולדות הבית בו שוכן המכון הפתולוגי, היה אחד המנופים המרכזיים להולדת ספר זה. במשך שנים חקר ליפשטיין את ההיסטוריה של הקמת המכון לרפואה משפטית ואת ההיסטוריה של משפחת אבו-כביר. שעות רבות הוא הקדיש לחיפוש, חקירה וראיונות עם האנשים שהפכו את הרפואה המשפטית בארץ למה שהיא היום, אותן דמויות שעברן כרוך בעברה של מדינת ישראל במאה השנים האחרונות, וקורותיהם הופכים את הספר למסמך היסטורי מרתק.
בספר 'חי בין המתים' מוצגים מסמכים אותנטיים רבים שנאספו על-ידי ליפשטיין ומתארים את האופן בו עברו של בית אבו-כביר ועברה של מדינת ישראל, שלובים זה בזה.

ליפשטיין מתאר בספרו את סיפורן של דמויות מפתח השלובות בהיסטוריה של מדינת ישראל. כמו: סיפורה של ד"ר סופיה גצובה, שניהלה את המכון הפתולוגי בבית החולים הדסה הר-הצופים בשנות ה-30, אשר היתה מאורסת לנשיא המדינה הראשון חיים ויצמן, וליבה נשבר כאשר זמן קצר לפני נישואיהם הוא העדיף את חברתה הטובה של גצובה על פניה. או: סיפורו של ד"ר קרפלוס היינריך, שעלה לארץ מוינה, ובתוך זמן קצר רכש מוניטין רב בקהילת הרופאים. ב-1940, הסתכסך קרפלוס עם אנשי האצ"ל, אשר חתרו נגדו עד שעזב את הארץ. לאחר שנים הוא חזר ארצה והקים את המכון לרפואה משפטית באבו-כביר.

"... בשעה 22:30 לערך צלצל הטלפון. "אסף, ירו ברבין," נשמע קולה החנוק של אמי.
ידעתי שיהיה לי לילה לבן. לבשתי את חליפתי, כמו בכל בוקר, והמתנתי לשרון ולשיחת טלפון מפרופסור היס. ואכן, לקראת חצות הוא התקשר והודיע לי שיבוא למכון ומשם ניסע לאיכילוב, שם תתבצע הנתיחה. מיהרתי למכון ואספתי לשקית מספר כלי עבודה שוודאי לא אמצא באיכילוב: מחט, חוט תפירה, סכינים, מספריים ועוד.
ד"ר לוי ואני נסענו עם פרופסור היס, וחיים, הצלם הרפואי, הגיע לבית החולים בכוחות עצמו.
בחדר המיון כבר המתינו לנו חיים ומספר אנשי שב"כ בפנים נפולות וקפואות. 'אני צריך לוודא את הפרטים האישיים שלכם על-מנת שתוכלו לקבל אישור כניסה,' פנה אלינו אחד השב"כניקים. המתנו בחדר ההמתנה של המיון. שותקים. המומים. אשמים. כן, אנחנו אשמים, כולנו אשמים.
לאחר דקות ארוכות חזר הבחור עם התעודות שלנו ופנה לפרופסור היס. 'הכול בסדר,' הוא אמר, 'אבל אתם ארבעה וזה יותר מדי. תוכל להיכנס לחדר רק עם שני אנשים נוספים.'
פרופסור היס הסביר לו בקול שפל שלא יוכל לוותר על טכנאי הנתיחה ועל הצלם ושלח מבט מתנצל אל ד"ר לוי. ד"ר לוי הבין שעליו לוותר על ההשתתפות בנתיחה ופנה ללכת. לוי, זקן המכון, כבר חצה את גיל הפנסיה. בחייו השתתף בעשרות אלפי נתיחות והוא בין הרופאים המשפטיים הטובים שיש בארץ. לבי נחמץ כשפסע מאוכזב לעבר שער בית החולים. הוא כבר עמד בפתח הדלת לקראת נתיחת חייו ובלית ברירה נאלץ לראות את שלושתנו נעלמים במסדרונות בית החולים בעוד הוא שב לביתו.
נכנסנו לחדר הניתוח ונעמדנו מול הגופה העטופה בסדין. על אף השתיקות המעיקות שהמשיכו ללוות את ההתנהלות, לשלושתנו היה ברור שמהרגע שבו נגלה את גופתו של ראש הממשלה המנוח נהיה חייבים להפעיל את מתג הניתוק הפסיכולוגי ולהתייחס לגופה במקצועיות המלאה, כאילו הייתה אחת מיני רבות המגיעות למכון.
נשמתי נשימה עמוקה ובתנועה מהירה הסרתי את הסדין, אך הנזקים התגלו רק לאחר הפיכת הגופה: שני פצעי כניסת קליע בגב, האחד בשליש העליון של הגב מימין לקו האמצע והשני בשוליים התחתונים של הגב משמאל ומעל המותן... כדי לדעת מה המיקום המדויק של הקליעים הועברה הגופה לחדר הרנטגן, ואנו נותרנו בחדר הניתוח כדי לסדר את הכלים. האחיות, הרופאים ואנשי השב"כ שהיו איתנו, עקבו בדריכות אחר פעולותינו.
ראשון הנחתי את הסקלפל.. מבטי האחיות הביכו אותי עד כדי כך שהיססתי אם להוציא גם את המסור החשמלי המיועד לניסור הגולגולת ובית החזה. האחיות נראו מזועזעות, כיצד זה פתחתי בית מלאכה בקודש הקודשים, בחדר הניתוח.
גופתו של רבין הוחזרה מהרנטגן עם התשלילים, ושני הקליעים נראו בבירור באזור בית החזה. העברנו את הגופה לשולחן הניתוחים והתחלנו את הבדיקה בבגדים ספוגי הדם שהיו בתוך שקית סגורה. ראשון נבדק המקטורן. בצדו האחורי היו שני קרעים, בכיס נמצאה חפיסת סיגריות קנט ארוך ריקה ובכיס האחר נשאר דף הנייר שעליו היה נאומו, כתב ידו האחרון, מוכתם בדם.
חיים צילם את הבגדים עם הנקבים ואנו עברנו לבדיקת הגופה עצמה. הממצאים היחידים היו שני פצעי כניסת קליע בגב. חיים צילם את פניו של רבין ואת פצעי הכניסה. שלב הנתיחה הגיע. אחזתי בסקלפל. הנחתי את הקצה החד על הצוואר וביצעתי חתך ארוך עד אמצע הבטן התחתונה... מבטיהם הדרוכים והמבוהלים של הצופים הרבים שהקיפו את שולחן הניתוח עקבו בבעתה אחר תנועות ידי הזריזות והמדויקות. חששתי שמא מישהו עוד יתעלף שם, אך השתדלתי ככל יכולתי להתעלם מהנוכחים ולהתרכז במלאכה. המשכתי להפריד את העור והשרירים מעצם החזה, כשמדי פעם נשמעו קולות אנחה והלם. לאחר מכן הנחתי את הסקלפל במקומו, נטלתי את המסור החשמלי וחיברתי אותו אל השקע. רעש הניסור היה מחריש אוזניים. בזווית עיני זיהיתי עוויתות כאב על פניהן של האחיות, ואנשי השב"כ צקצקו בלשונם. סיימתי את השלב הראשון כאשר הסרתי את עצם בית החזה וחשפתי את איברי הבטן והחזה. זה היה הסימן לפרופסור היס שתורו הגיע.
הגיע שלב הנתיחה עצמה, ופרופסור היס סיכם עם פרופסור ברבש, מנהל בית החולים, שהנתיחה תהיה חלקית בלבד, ללא הראש.
הוא התחיל בבדיקת האיברים שנפגעו, ועקב אחר מסלול הקליעים. הקליעים חדרו לטחול, לריאות ולסרעפת והיה צורך להוציאם כדי שישמשו ראיות בבית משפט. כשהגיע ללב, נאנח הפרופסור ומלמל: "הלוואי עליי כזה לב בריא." רבין היה בן שבעים ושלוש בהירצחו, הוא היה מעשן כבד, שתה אלכוהול, ראשו היה מלא דאגות, עבד קשה בלחצים אדירים וסביר להניח שגם לא ישן מספיק, אך מנתיחתו עלה כי היה בריא ויכול היה לחיות בינינו עוד עשרים שנה. לאחר בדיקת הלב חיפשנו יחדיו את הקליעים. את הקליע הראשון מצאתי בריאה השמאלית. זה היה הקליע שנכנס במותן השמאלי מאחור ועבר דרך הטחול והסרעפת והגיע לריאה השמאלית. את הקליע השני מצא פרופסור היס מתחת לעור בית החזה מימין ומלפנים, לאחר שנכנס בגב מימין ועבר דרך הריאה הימנית. סוג הקליעים: חלולים 9 מ"מ. פרופסור היס נטל לבדיקה היסטולוגית רקמות מפצעי כניסת הקליעים, מהלב, מהריאות, מהכבד ומהטחול, ולאחר שהרקמות הוכנסו לצנצנת עם פורמלין שהבאנו מהמכון, תפרתי את הגופה ופרופסור היס סייע לי בהצמדת שפות העור החתוך....
.... נהג המונית שליווה אותי למכון היה חצי רדום. הוא הוריד אותי מול שער הכניסה של המכון לרפואה משפטית ומיהר להימלט מן המקום. בידי האחת הייתה שקית עם כלי העבודה שלי, ובאחרת שקית עם צנצנת הרקמות של ראש הממשלה. צעדתי בצעדים גדולים ומהירים אל תוך מתחם חדרי הנתיחה, הנחתי את שקית כלי העבודה על השולחן בחדר והמשכתי עם צנצנת הרקמות לחדר בו מונחות כל צנצנות ההיסטולוגיה. המדפים היו עמוסים צנצנות שכולן דומות זו לזו. הוצאתי את הצנצנת מהשקית, היא הייתה זהה לאחרות. האם להניח אותה לפי שיטת המספר הרץ? התלבטתי. האם בשביל המכון לרפואה משפטית רצח ראש ממשלה הוא רק עוד מקרה של נתיחה או שאולי אני צריך להניח את הצנצנת במקום מיוחד? בסופו של דבר הנחתי את הצנצנת לפי הנהלים הרגילים ויצאתי מהחדר בלב כבד.

(מתוך 'חי בין המתים', מאת אלי ליפשטיין. עמודים 101-107)