איך נראינו בימי הטורקים

מלחמת העולם הראשונה, שנים סוערות, חילופי מכתבים בין יהודים בארץ לבין קרוביהם בגולה, לוחמים יהודים מגיעים לטורקיה כדי להצטרף לכוחות הלוחמים ואיגרותיהם מספרות סיפור של תקופה, טרומפלדור כותב לחבריו בטרם היציאה לישראל... סיפור של מלחמה, של מאבק בין מעצמות על ארץ ישראל - תקופה זו מתועדת בתערוכה מרתקת מאין כמותה במוזיאון ישראל, באגף הדואר והבולאות.

התערוכה קרויה - "והטורקים אינם עוד שולטים" ושמה לקוח משורה מרגשת מתוך איגרת מרדכי בן הלל הכהן מתשרי תרע"ט, 1918 - המתארת את רגע המפלה של הטורקים: ארץ ישראל עוברת לשלטון הבריטים.

מלחמת העולם הראשונה לא היתה קלה עבור היישוב היהודי בארץ ישראל, ומי שעוקב אחר מסלול התערוכה עד למכתבים המקפלים בתוכם גלות וגאולה, סיפוריהם של אנשים רעבים ללחם, תלאות של גירוש יהודים מבתיהם, פליטים ההופכים להיות כלי משחק בידי המעצמות.

הרקע ההיסטורי פרוש לאורך ציוני הדרך של התערוכה: ההצטרפות של האימפריה העותומנית למלחמה לצד גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית באוקטובר 1914, ביטול זכויות היתר והחסות של בעלי הנתינות הזרה (הקפיטולציות) ועקב כך: סגירה של המשרדים הקונסולאריים וסוכנויות דואר הזרות בארץ ישראל.

משרדי הדואר הזרים לא היו לרוחו של השלטון העותומני, שכן הם היו סמל של ריבונות זרה שאיימה עליהם. ביטול הקפיטולציות היה צעד בעל משמעות דוארית - ובה בעת מדינית-פוליטית. רוב דברי הדואר שיצאו מאותה שעה מארץ ישראל הפסיקו להסתייע בשירות הדואר של המעצמות הזרות ובלית ברירה נותר מוצא אחד בלבד: הדואר הטורקי, ומדובר היה בדואר לא איכותי במיוחד. עיקר דברי הדואר, נשלחו לרוסיה, לצרפת ולאנגליה, והמכתבים בתערוכה מציירים תקופה רוגשת ומלאת תהפוכות.

בשל הברית של הטורקים עם הגרמנים והאוסטרו-הונגרים יש המשך של קשרי הדואר עם גרמניה, אוסטריה ואזורים שהיו בשליטת האימפריה העותומנית.

כך, למשל, נמצאת בתערוכה גלויה ששלח יעקב שלמה חזנוב, חבר בגדרה, מושבת הביל"ויים, לבנו שהיה סטודנט בקליפורניה, דרך בית הדואר הטורקי "רחובות (יפו)". על המעטפה אנו רואים בולים טורקיים ואת החותמת "ביטול הקפיטולציות".

אחת התחנות המשמעותיות בתערוכה היא עידן המושל הטורקי החדש, ג'מאל פחה. זהו עידן של דיכוי נגד כל פעילות ציונית, וסוף לחלום של יהודים לשיתוף פעולה עם השלטון העותומני (עמדה שתמכו בה דוד בן-גוריון, יצחק בן צבי, אליעזר בן יהודה ואחרים).

התחנות לאורך הדרך כוללות נקודות ציון בחיי היישוב: התגייסות בני היישוב לשורות הצבא הטורקי, ביטול שיטת הקפיטולציות ושירותי הדואר בזמן המלחמה, ההתמודדות עם הקשיים בעורף (ומדובר ברעב, באסונות טבע, בגירוש מהארץ). פרק מיוחד הוא הקמת הגדודים העבריים, מחתרת ניל"י - ומרתקים החומרים הבולאיים הנוגעים לגיבורי ניל"י ולסיפורו של נחמיה רבין, אביו של יצחק רבין, שהיה חייל בגדודים העבריים.

התרגשתי לראות את הפרק הנוגע לכיבוש ירושלים בידי גנרל אלנבי, את התיעוד של כניסת הכוחות הבריטיים, ואת עדויות החיילים והתושבים המצוטטים בקטלוג. כך למשל אנו מגלים מכתב של טוראי בריטי בשם סט שאו, שכותב כיצד נראית העיר באותה תקופה: "מבט ראשון אינו מותיר רושם של 'עיר קודש' או 'עיר של זהב' אלא של מקום עכור ומזוהם". מכתב הוא כלי למבע אנושי אותנטי, והמכתב הזה הוא מעל לכל גם דרך של תיעוד היסטורי בעיניים של בן התקופה.

טוראי אחר, ה' אמפסון, כותב למשפחתו על הקורה בעיר: "רוכלים רבים נודדים ברחובות תוך שהם מציעים למכירה מיני עוגות, לחם, גפרורים ודברי מכולת אחרים... אין בנמצא ולו חנות אירופית אחת, להוציא החנות האנגלו אמריקנית הממוקמת בתוך שער יפו".

תיאור אחר, שונה במקצת, הוא תיאורו של תיאודור ווטרס, חבר במשלחת הצבא האדום האמריקני. הוא מתאר את ירושלים כמקום צבעוני ושוקק חיים, והוא מסכם את רשמיו במלים: "אני רואה בחזוני ירושלים חדשה במובן האזרחי של המלה. אני יכול לדמיין אותה כמקדש המופלא ביותר בעולם".

מכתב אחר שמשך את תשומת לבי היה מכתבו של משה שרת, שהיה פרח קצונה ושירת בחזית הבולגרית בגדוד חי"ר 146, ואנו מגלים בארונות התצוגה של התערוכה בצד המכתב תמונה של משה שרת במדי הצבא הטורקי. חתיכת היסטוריה.

האוספים הבולאיים של צבי אלכסנדר חושפים אוצרות יקרים, ובצדם אוספים של צילומים ופריטים של אספנים אחרים - ד"ר ירמיהו רימון מחיפה, מוזיאון יד בן צבי, מדרשת שדה בוקר ועוד.

לאורך התצוגה אנו מתוודעים לקטעים מרגשים משני יומנים אישיים בני התקופה - יומנו של מרדכי בן-הלל הכהן, איש ציבור וסופר ממייסדי תל אביב; ויומנו של ח'ליל אל-סכאכיני", סופר ומחנך ערבי נוצרי. שני יומנים, שתי נקודות ראות על אותן סערות ואותם סיפורי מלחמה ותהפוכות, צדדים אנושיים שונים לאותה מטבע.

דוגמה לכך היא תיאוריהם את כניסת הכוחות הבריטיים לירושלים: היומן של סכאכיני כותב ביומנו, מיום שבת, 17.11.1917: "לפני תשעה ימים החלה הממשלה העות'מאנית לסגת מירושלים, מפני שהצבא האנגלי בפתח. יש דעות שונות על עתיד ירושלים, או עתיד פלשתין. יש האומרים שהיא עתידה להיות אנגלית, מפני שהאנגלים הם הכובשים; אחרים אומרים שהיא עתידה להסתפח למצרים, ואחרים שהיא עתידה להיעשות חופשית" (ח'ליל אל-סכאכיני).

כנגד עדות זו, ניצבת עדותו של מרדכי בן הלל מיום 09.12.1917, ימי חנוכה: הנה הביאו את הבשורה, כי ירושלים נכבשה... נכבשה ירושלים - ירושלים נשתחררה!... תם עריץ מתוכך, ומושל - עול נכרת מקרבך, בת-ציון".

מבחינה דוארית מציגה התערוכה "והטורקים אינם עוד שולטים....." פריטים דואריים נדירים, בעיקר מדובר בפריטים מופלאים מאוסף אלכסנדר המשקפים את השינויים שהתחוללו בארץ, בעקבות סגירת המשרדים הקונסולריים בארץ-ישראל, לרבות סוכנויות הדואר, עם פרוץ המלחמה. כמו כן אנו מתוודעים לפריטים בולאיים מיוחדים של הגדודים העבריים ושל חיל המשלוח המצרי.

מדובר בתערוכה מרגשת ומרתקת, ועיקר השבחים מגיעים לשרה טוראל אוצרת התערוכה. בתחנות שונות ניכרת גם טביעת האצבעות של צביקה אלוני, חוקר אוסף אלכסנדר. כדאי להגיע למוזיאון הדואר ולצפות בנתיבי התערוכה - זו הזדמנות נפלאה להתוודע לפרק מיוחד בהיסטוריה שלנו. אנו מגלים שמכתבים ודואר זה גם עולם ומלואו, היסטוריה אנושית של נמענים ושולחים, של מעטפות מבוילות וגלויות, אוצרות של וידויים על התקופה, על תחיית היישוב בארץ. קצת ציונות, בלי להתבייש בה.