לשמר את מורשת העדות

אם צריך היה דוגמה לדינמיקה של מיזוג גלויות, יוצאי חבר העמים הם הדוגמה הטובה ביותר. הם סירבו בתקוף להיטמע באופן מלאכותי, בקפיצת דרך, ולהיכנס מיד עם בואם למעגל האינדוקטרינציה הישראלית. רק לאחר שביססו את עצמם ואת המסורת שלהם, לא זו בלבד שהחלו להשתלב, אלא עשו זאת בתחומים שונים כמו חינוך, מוזיקה ומדעים. אומנם רינונים נשמעים, וזה טבעי בהתחשב במסה אנושית של מיליון בקרוב, אשר בניגוד לעולים בשנות ה-70', לא באו ממניעים אידיאליסטיים. לא רק הקולטים למדו משגיאות העבר אלא גם העולים.

בשעתו פרסמתי מסה על השגת המטרה השלישית של הציונות (לאחר הקמת המדינה וקיבוץ גלויות) והיא מיזוג גלויות. אין זה משנה אם ישנם עוד אי אלה כיסים של היעדר התערות בשל מוצא העולים; זאת משימה שהוגשמה. אולם דווקא משום כך עלינו לעמול כדי לשמר את המורשת והמסורות היפות של העדות השונות בקרבנו, לא רק למען דורות ההמשך שלהם, אלא כנכס לחברה ההטרוגנית שלנו כולה.

ישנה גם דוגמה הפוכה, גם היא במסגרת העלייה ההמונית מחבר העמים. תיאטרון 'גשר' התחיל את דרכו אצלנו כמעט על טהרת שחקנים דוברי רוסית, ובמרוצת השנים הפך לשם דבר בתיאטרון הישראלי. מיד עם היווסדו בשנת 1991, בראשותו של יבגני אריה, הוא העלה מחזות אך ורק בשפה העברית. אחרי עשרות הצגות, רובן מוצלחות, הוא הציג את "לילות לבנים", מחרוזת סיפורים ושירים רוסיים מלבבים. במילים אחרות, רק לאחר שהוא הוכר כתיאטרון ישראלי וכך ראה את עצמו, הוא יכול היה להביא לבמה קצת נוסטלגיה רוסית, חג לעין ולאוזן.

הקהילה של חבר העמים לשעבר, שהיא הגדולה ביותר בארץ, היא רק דוגמה אחת. לפני מספר שבועות קבלתי את גיליון מס' שלוש של כתב העת של ארגון יוצאי לוב בישראל בשם "לבלוב". אחד הדברים שמשכו את תשומת לבי המיידית, הייתה העטיפה האחורית אשר מודפסת בשפה האיטלקית. גם חלק מן המאמרים הופיע באיטלקית. בלוב, ובעיקר בעיר טריפולי (בעבר טריפוליטאניה) שהייתה בתקופה מסוימת מושבה איטלקית, חיה קהילה יהודית משגשגת. היו בה מוסדות יהודיים לתפארת וגם פרסום בשם 'סמדר' שבו היו לא רק ידיעות שנוגעות לחיי הקהילה אלא גם על נוף וטבע. אחד מחכמיה הידועים של הקהילה היה ר' יצחק חי בוכובזה, שאמנם נולד בתוניס הקרובה בסוף המאה ה-19, אך חי בטריפולי, עמד בראש בית הדין הרבני והוציא תחת ידו 11 חיבורים, ביניהם חיבורי הלכה.


קהילת לוב - מן העתיקות בעולם

מסורות עממיות מייחסות את בואם של היהודים ללוב לימי ההתיישבות של יורדי-ים פיניקים בחופי צפון אפריקה, אליהם הצטרפו יהודים בתקופת שלמה המלך במאה העשירית לפנה"ס. מסורות אחרות מייחסות את ראשית היישוב היהודי לתקופת גלות עשרת השבטים (720 לפנה"ס). בקירינאיקה התגלה קמיע ועליו כתובת עברית: "לעבדיו בן ישב", שזמנו בין המאה העשירית לפנה"ס למאה הרביעית לפנה"ס.

בתקופת שלטונו של אנטיוכוס אפיפנס בארץ ישראל היגרו, מרצונם החופשי, יהודים רבים לעיר העתיקה קירני שבקירנאיקה. עדות לכך אפשר לראות במצבות עם כתובות עבריות שנמצאו במקום. עם הכיבוש הרומי של לוב, 74 לפנה"ס, הייתה קיימת קהילה יהודית ב"קירני". לפי יוספוס פלביוס הקהילה גדלה ל-5,000 איש במאה ה-1.

בקירנאיקה אף פרץ מרד נגד רומא שידוע כמרד התפוצות 115-117. המורדים היהודים הגיעו עד למצרים. טריאנוס הקיסר שלח חילות משלוח למצרים, דיכא את המרד היהודי, ציווה עליהם לשלם בעבור תיקון המקדשים הרומאים ובסופו של דבר הושיב אותם בלב אוכלוסיה נוכרית. במאה ה-16 נכבשה לוב לסרוגין על-ידי ספרד, טורקיה ואחרים. באותה תקופה רבי שמעון לביא, שהיה בדרכו מספרד לארץ ישראל, מוצא בטריפולי יישוב יהודי, ללא רועה רוחני. הוא מחליט להשאר בקהילה כדי ללמד תורה ומצוות ההלכה. יהודי לוב מיוחסים לו את תקומתם הדתית.

השפעתה של יהדות ספרד על יהודי לוב הייתה לא רק דתית, אלא לא פחות מזה חברתית, תרבותית וערכית, אך לא בהגירה מספרד אליה. עובדה זאת מאששת הנחה בדוקה שהקשר בין הקהילות היהודיות בטרום ימי מהלכם ואחריהם, היה קשר תקשורתי. אכן היהודים בפזורה פיתחו מערכת תקשורתית ענפה מאוד. על קיום מערכת זאת, למדתי בסמינר שאורגן ע"י המכון לתקשורת של האוניברסיטה העברית בשנת 2004 בראשות פרופסור מנחם בלונדהיים ובהשתתפות אנשי אקדמיה ומדיה. נמסר לנו, כדוגמה, כי הפרסום הפופולרי ביותר בעולם היהודי הוא ההגדה ולא התנ"ך. ההגדה היא סיפורו של עם שיצא ממצרים, ולא סדרת ציוויים של עשה ולא תעשה. להערכתי דבק זה - תרבותי, ערכי, כלכלי, שתדלני, הוא שהיה לו האפקט האפוקסי בפנומן של קיום היהודים כעם, חרף היותם בפזורה אלפיים שנה, הרבה יותר מאשר הדת לעצמה. הדת היוותה ללא ספק גורם חשוב, אך במסגרות נורמטיביות ותרבותיות שונות אשר מהן היהודים הושפעו מאוד באורח חייהם.

האימפריה העות'מאנית, אשר במסגרתה ניהלו היהודים את הדיאלוגים בינם לבין עצמם, הרחיבה את תחום השפעתה ללוב במחצית המאה ה-16. בתקופה זו היהודים חיו בתנאים טובים יחסית, ואלה התקיימו במשך כמה מאות שנה. מצב זה נשתמר גם לאחר כיבוש המדינה על-ידי צבא איטליה בשנת 1911. הקהילות היהודיות בטריפולי ובבנגזי קיימו קשרים הדוקים עם יהדות איטליה. הכיבוש האיטלקי שבא אחרי השלטון העות'מאני התקבל בשביעות רצון על-ידי יהדות לוב. את הראיה אנו מוצאים, כאמור, בין היתר, באימוץ השפה האיטלקית ובעובדה כי השער האחורי של ביטאון יוצאי לוב הוא בשפה האיטלקית.

הפגיעות ביהדות לוב החלו בשנת 1938 עם חקיקת חוקי הגזע באיטליה ובהמשך הוחלו גם על יהדות לוב. בזמן מלחמת העולם השנייה נערכו פרעות נגד היהודים. בתחילה הפגיעה הייתה קלה, אך בימי המלחמה הלכה וגברה. בשנת 1942 האיטלקים החליטו כי יהודי קירינאה יוגלו למחנה ג'אדו, giado - בדרום הרי ג'בל. עוד הוחלט כי הגברים בגיל העבודה יגויסו לעבודת כפייה. לפי אומדן "יד ושם" נספו בשואה 712 יהודים מתוך אוכלוסיה של 30,000 יהודים. הערכה אחרת מדברת על יותר מ-1,000.


עליית קהילת לוב לארץ

עם סיום מלחמת העולם השנייה נערכו פרעות ביהודי לוב ו-142 מהם נהרגו ורבים אחרים נפצעו. ביוני 1948, מיד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, התרחשו שוב מאורעות ונהרסו 280 בתים. היהודים נערכו לפעולות של הגנה עצמית, זאת תוך כדי מאמץ לעלות לישראל. בין השנים 1948 ועד 1953 הועלתה הקהילה היהודית כמעט כולה למדינת ישראל, למעט חלק שפנה לכיוון איטליה. לאחר העלייה ההמונית נשארו בלוב כ-7,000 יהודים. עד שנת 1967 עלו רוב היהודים מלוב למדינת ישראל. בזמן מלחמת ששת הימים, כאות הזדהות עם שכניהם המצרים, תקפו המוסלמים את היהודים שנותרו בלוב. לאחר המלחמה הורשו רוב היהודים לעזוב את המדינה. בשנת 1958 הוחלט בחוק כי יש לפרק את הקהילה היהודית (ע"פ ויקיפדיה ומקורות אחרים).

ע"פ פרסום 'לבלוב', יוצאי לוב מאוגדים כיום בקהילה מבוססת ופעילה. טוב שהיא קיימת ולו כדי להנחיל את המורשת לדורות הבאים. בשעתו ארגונים יוצאי גלויות שונות היו גורם תומך בכל המובנים בקליטת העלייה מאותה ארץ. המציאות הוכיחה כי כל אימת שבארץ הייתה קהילה מאורגנת של יוצאי אותה ארץ-עָליה, תהליך הקליטה היה טוב לאין ערוך מאשר אלה שלא היו להם לאן לפנות זולת למוסדות הקולטים. עליית יהודי לוב לישראל הייתה עליה מוצלחת, כפי שביטאון יוצאי לוב מביא דוגמאות לה.

כידוע, תודעת השואה הייתה בדרך כלל קשורה ביהדות אירופה, אבל יהודי צפון אפריקה, בטוניסיה ובעיקר בלוב, חוו גם הם את חווית הרדיפות, הגירוש ומחנות הריכוז, אף כי במימדים קטנים. יש חשיבות רבה שהסיפור שלהן יסופר לא רק על-ידי מוסדות אלא בראש וראשונה על-ידי יחידים, לרבות התלאות שעברו השרידים לאחר השחרור, בעלייה לארץ. סיפורים אלה של כל שרידי השואה ידועים הרבה פחות לציבור הישראלי. אחד מהם, של שמעון תשובה, מתפרסם בגיליון האחרון של 'לבלוב'. אינני יודע אם הוא שייך למשפחת תשובה המפורסמת, בראשותו של יצחק תשובה שעלתה מלוב.

יצחק תשובה נולד בלוב למשפחה של 8 ילדים ועלה עם הוריו לארץ בגיל חצי שנה. בגיל 12 יצא לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. אחרי שירותו הצבאי עבד במחלקת בינוי והנדסה במשרד הביטחון בתל השומר והתקדם ומונה לקבלן האחראי על עובדים, ואח"כ כקבלן עצמאי בנתניה. במשך שלוש שנים היה בעליה של קבוצת הכדורגל מכבי נתניה. בשנת 1998 רכש את השליטה בחברת דלק מידי משפחת רקנאטי. בשנת 2004 רכש את מלון פלאזה היוקרתי בשדרה החמישית בניו-יורק ב-675 מיליון דולר מידי המשקיע הסעודי אל-וליד בן טלאל. חברת "אלעד השקעות" (אלעד הוא אחד מבניו. צ.ג) שבבעלותו משקיעה בעיקר בפרויקטי נדל"ן בניו-יורק ובפלורידה בארצות הברית ובמונטריאול וטורונטו בקנדה, ובבעלותו נמצאים בנייני עסקים ומגורים גדולים. .(ע"פ "ויקיפדיה"). אני משער שמשפחת תשובה היא גורם לא מבוטל, בלשון המעטה, בחוסנה של קהילת יוצאי לוב.

מבחינה זאת, כתב העת 'לבלוב' יש לו חשיבות כפולה, כמו כל כתב עת של קהילה מסוימת. בראש וראשונה העברת מידע ומורשת לדורות הבאים, אך לא פחות מזה - לציבור כולו. יחד עם הכרת מורשתו שלו, הוא יזכה להכיר את המורשת של קהילות אחרות שבאו לכאן והעשירו את התרבות, את האומנות ואת צבע החיים שלנו בישראל.