כחובב מוזיקה אנדלוסית יוצא לי לא אחת לעיין בתוכניה המוגשת לקהל הרחב בכניסה לקונצרט. בתוכניה זו ניתן למצוא גם את רשימת הנגנים וכך היא נראית בדרך כלל: כינור - סבטלנה ירמצ'וק, נבל - יבגני חורקין, צ'לו - בוריס יזננקוב, עוד - גרישא צ'רננקוב, קנון - אולגה גדז'ינסקיה, דרבוקה - יעיש בוסקילה. ובקיצור, האנדלוסית מזמן-מזמן הפכה לאנדלרוסית. ובשפת רחוב, חרטא ברטא אחת גדולה.
השבוע פרסם אקו"ם את רשימת עשרים הזמרים הכי מושמעים בארץ, בכל התחנות, כולל ערוץ המוזיקה בטלוויזיה (ערוץ 24). עיון קצר ברשימה מגלה תופעה מעניינת: 19 זמרים וזמרות, כולם מוגדרים "ישראלים נטו", מאיישים את הרשימה ממקום מספר אחת ועד 19, כאשר את הרשימה סוגרת שרית חדד במקום ה-20.
ומי ברשימה: אריק איינשטיין, שלמה ארצי, יהודית רביץ, שלום חנוך, יובל בנאי, גידי גוב, אהוד בנאי, מתי כספי, מאיר בנאי, עברי לידר, רמי קליינשטיין, חווה אלברשטיין, מיכה שטרית, יהודה פוליקר, בארי סחרוף, ארקדי דוכין, אביב גפן, ריטה, גלי עטרי ושרית חדד.
"אין דבר כזה, תרבות מזרחית", אומרים אלה המחלקים את המדינה ל"אנחנו" ו"הם", ומוסיפים: "יש תרבות ישראלית". ואכן כן, יש תרבות ישראלית, אבל לא רק: יש גם תרבות מזרחית, רק חבל שהיא לא מקבלת ביטוי בכלי התקשורת, בסיפורת, בספרי ההיסטוריה וכו'. מאידך, אותה תרבות "ישראלית", שכל כך מעלים אותה על נס, יונקת, משום מה, את תכניה ומהותה אך ורק מיוצרים שעלו מפולין, רומניה, גרמניה ורוסיה, ופחות מאלו שעלו ממרוקו, לוב, תוניס ומצרים?
וכך קורה אפוא, שזמרים ששרים בסגנון ים תיכוני/מזרחי/אוריינטלי בקושי זוכים להשמעה ורבע בחודש, לרוב בתחנות שידור אזוריות או פיראטיות, בעוד שזמרים "לגיטימיים" כמו איינשטיין, ארצי, רביץ ודומיהם "מפוצצים" לנו את האוזניים מרוב השמעות.
מדינת ישראל היא מדינה ים תיכונית. נקודה. באזור הזה של העולם יש מקום לכל סוגי התרבויות: ישראלית, מזרחית ואירופית. זו לצד זו, ולא זו על חשבון זו. אבל לצערנו לא כך נוהגים מעצבי המדיניות למיניהם. כי במשרד החינוך מגמדים את חלקם של המזרחים בהקמת המדינה ומשכתבים את ההיסטוריה הן לרעת המזרחים והן לטובת יוצאי אירופה; אם באיוש המשרות הציבוריות כמעט אין ביטוי למזרחים; אם במכללות ובאוניברסיטאות מספרם של המזרחים בסגל האקדמי הוא אזוטרי; אם ששים שנים אחרי קום המדינה ישנם עדיין תפקידים שהמזרחי רק יכול לחלום עליהם (ראש ממשלה, ראש מוסד, שב"כ ונשא ביה"מ העליון למשל) - אז מה לנו כי נלין על עורכי תוכניות המוזיקה, שמוצאים לנכון להשמיע את אביב גפן ("אנחנו דור מזוין") פי שלוש מאת זוהר ארגוב, או את מתי כספי ("כדור שינה") על פני ג'ו עמר או שלמה בר?
מדינת ישראל היא המיקרוקוסמוס של אותה תזמורת אנדלוסית המוזכרת לעיל ולא להפך: רק במדינה ים תיכונית כמו שלנו עושים הכול כדי להצניע את המוזיקה המזרחית כמה שיותר. ובינינו, לחתונה שלכם את מי הייתם מזמינים כדי שינעים לאורחים, את גידי גוב או את מרגלית צנעני. אני אגב מעדיף את איציק קלה. ומילה לסיום: התברגותה של הזמרת שרית חדד בעשרים הזמרים הכי מושמעים נובעת מסיבה מאוד פשוטה: הזמרת חדד מזמן לא שרה מזרחית, היא פשוט "השתכנזה" כמו שאומרים.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
