יום שבת של שמש, שעת צהריים מאוחרת ומשחק כדורגל שכבר לא ישפיע על כלום - קבוצה אחת כבר הבטיחה את מקומה במפעלים האירופיים בעונה הבאה, בעוד השנייה שקועה במרכז הטבלה וכבר חושבת על החופשה המתקרבת. סביר שאם תדמיינו משחק שכזה, יופיע לנגד עיניכם מפגש אפור, עם שתי קבוצות שהרכביהן משניים, הקהל כבר מחפש את חוף הים הקרוב והאוירה במגרש מנומנמת. ואם זה מה שחשבתם, אז, ובכן... תחשבו שוב.
כי כשדורטמונד ומיינץ נפגשו בשבת האחרונה במסגרת המחזור ה-30 בבונדסליגה, זה היה הכל חוץ ממשחק אפור, משעמם, איטי, צפוי, ועם הרכבים משניים. זה היה משחק שמראה את הפער בין מה שאנו מכירים מהכדורגל שלנו, לבין תרבות כדורגל אמיתית. המשחק המדובר, ששוחק באצטדיונה הביתי של דורטמונד (הגדול בגרמניה), אשר במשחקי ליגה מכיל 80,720 אלף מקומות ישיבה (ועמידה) וגם הפעם היה סולד אאוט.
כמו כל משחק ליגה אחר של דורטמונד, כמעט בלתי אפשרי להשיג כרטיס למשחק ביתי של הקבוצה, ולא משנה עד כמה זניח או לא חשוב הוא כביכול. 50,000 המנויים, ובאזור ה-8,000 אוהדים שמגיעים עם הקבוצה היריבה, לא משאירים לאוהד הממוצע שרוצה לראות מהי אוירת חג-כדורגל-אמיתית הרבה סיכוי לשים ידו על כרטיס.
אם כבר הצלחתם להשיג אחד כזה, אתם מוזמנים להיכנס לאצטדיון ולחוות את הקסם האמיתי: אמנם הווסטפלאנשטאדיון (או בשמו החדש: סיגנאל אידונה פארק) הוא בכלל לא חדיש (נבנה בתחילת שנות ה-70), אינו נקי ומצוחצח ולא מרגיש כמו מעבורת עתידנית. אבל בניגוד לאצטדיונים רבים אחרים בגרמניה, יש בו אלמנט אחד שמאפיל על כל המינוסים ושאי אפשר למצוא כמעט בשום מקום אחר בעולם - האווירה.
הקהל של דורטמונד לא מפסיק לעודד במהלך כל המשחק, אף לא לשנייה אחת. היציע הדרומי, שמכיל 25,000 צופים שלא יושבים לרגע (כל הפואנטה ביציע עמידה נטול כסאות..) מציגים בכל משחק מופע מרהיב - החל מהתפאורות החיות המפורסמות שהם יוצרים בעת עליית השחקנים בכל משחק גדול, וכלה במשחק הליגה שנערך בשבת, בו לא היה ניתן לראות את פרצופים בקהל בשל הכמות הענקית של הדגלים והצעיפים שהתנופפו. ואולי גם בגלל שקצת קשה לזהות פרצופים של אנשים שקופצים 90 דקות, והפסקת המחצית, והשעה שלפני, והשעתיים שאחרי, כשהם ממשיכים משם לפאבים שמחוץ לכתלי המבנה. לא סתם קוראים ליציע הזה "החומה הצהובה", זה באמת מרגיש ככה. רק שהחומה הזאת - או קיר אם תרצו - הוא קיר שאפשר לדבר אליו, והוא יצעק אלייך מיד בחזרה.
במשחק המדובר נפלה בחלקי הזכות להיות ממש על הדשא, משנה מיקום בין האזור שליד ספסל הקבוצה המקומית דרך דגל הקרן ועד למאחורי השער, מול היציע הדרומי. האמת, כשאני חושב על זה, אני לא בטוח על מה הסתכלתי יותר - על המשחק או על תצוגת התכלית של האוהדים.
גם בגרמניה ידוע וברור שהקהל של דורטמונד הוא משהו מיוחד, ודוגמא לכך היה אפשר לראות לפני המשחק. הגרעין הקשה של דורטמונד ושל מיינץ נפגשו מחוץ לאצטדיון ובעיקר עסקו בעידוד אחד של השני, פעם אחת קהל אחד מעודד והשני מריע לו, ואז התפקידים מתחלפים. פשוט הבעת כבוד מופלאה אחד לשני, ולמשחק הכדורגל. לא משהו שנראה כאן, איפה שכולם יודעים לדרוש כבוד, אבל לא ממש אוהבים לתת אותו.
כמי שהסתכל על החומה הצהובה מכיוון הדשא, אני רק יכול לדמיין לעצמי מה רונאלדו, היגוואין, אוזיל ושאר שחקני הבלאנקוס ירגישו כשהם ידרכו על הדשא בדורטמונד הערב. אולי זה יהיה פחד מהטירוף של האוהדים, אולי תחושת יראה ונתינת כבוד לקהל המסור הזה, אולי הערצה לטוטאליות ולאינטנסיביות של העידוד?
האמת שבריאל יכולים לשאול קבוצה אחת, שדוברת גם היא ספרדית, משחקת גם בלה-ליגה, וגם הוכנעה לבסוף ע"י החבורה הלוחמת של יורגן קלופ והחומה הצהובה שעומדת מאחוריהם... בעצם, אין להם מה ללכת למלאגה, הרי הם עצמם הפסידו שם השנה. אל תתפלאו אם גם הפעם כבר משלב מוקדם שחקניו של ז'וזה מוריניו יתחילו לחשב קיצם לאחור ולפנטז על הרגע שיחזרו הביתה, לקהל המתורבת והנינוח של הסנטיאגו ברנבאו. ואם גם זה לא יעזור לבלאנקוס, הרי שבוומבלי יצטרכו להתחיל להכין את הלֵבנים ופחיות הצבע. זה לא קל לבנות חומה צהובה שכזה.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
