בקשה לאישור ייצוגית כנגד הנהלת בתיהמ"ש

"גביית אגרה גבוהה במאות אחוזים עבור שירות זהה היא בלתי חוקית בלתי סבירה מפלה ופוגעת בזכויות המתדיינים לרבות הזכות לשוויון ועצם זכות הגישה לערכאות". כך טוענת שולמית סלם מזכירה במשרד עורכי דין בבקשתה לאישור תביעה ייצוגית כנגד הנהלת בתי המשפט.

לדבריה, היא מצויה במשבר גירושין מבעלה, ובשל המצב המשפטי הקיים בישראל נאלצה להגיש תביעות בבית המשפט לענייני משפחה. כתוצאה מכך נאלצה לשלם אגרות בשיעור של עשרות ומאות אחוזים יותר מהאגרות שהייתה נדרשת לשלם אילו הגישה תביעות זהות בית הדין הרבני.

לטענת סלם, קיים פער עצום, בלתי סביר באופן קיצוני, המגיע עד כדי חוסר חוקיות בשיעור האגרות בין הערכאות המוסמכות לדון בענייני משפחה. היא טוענת כי מדובר בפער של מאות אחוזים בשיעור האגרות ביחס להליכים זהים בערכאות השונות, וההפרש בין הגשת "סט התביעות הבסיסי" (תביעה למשמורת ילדים, תביעה למזונות ילדים ולעיתים מזונות אישה, ותביעה רכושית בדרך כלל תביעה לאיזון משאבים ותביעה לפירוק השיתוף בפועל) בבית המשפט לענייני משפחה לעומת בית הדין הרבני עבור הליכים זהים (זאת עוד בטרם נוספו הליכים נוספים) עומד על סך 3,127 ש"ח, שיעור של כ-557%.


לדבריה, אם למשל תוגש תביעת מזונות, בעוד בבית הדין הרבני היא תהיה פטורה מתשלום אגרה, בבית המשפט לענייני משפחה היא תחוייב באגרה של 235 ש"ח ועוד 71 ש"ח אגרת פרוטוקול. זאת ועוד, בקשה לאישור הסכם גירושין בבית המשפט לענייני משפחה תעלה 476 ש"ח + 71 ש"ח אגרת פרוטוקול. לעומת 247 ש"ח בבית הדין הרבני. בפועל הפער גדול יותר זאת כיוון שצדדים שאישרו הסכם גירושין בבית המשפט לענייני משפחה נדרשים לשלם אגרה נוספת בבית הדין הרבני בסך 247 ש"ח לפתיחת תיק לגירושין, קרי: 247+71+476 זאת בעוד צדדים המאשרים הסכם גירושין בביה"ד הרבני נדרשים לשלם 247 ש"ח בלבד. כלומר, מדובר בפועל בפער עצום בשיעור של 300%.

לדברי המזכירה, פערים אלה מחייבים את בעלי הדין לשקול אף פרמטר זה בבואם להכריע באיזו ערכאה לבחור ומצב זה הוא בלתי סביר באופן קיצוני ובלתי חוקי. לדבריה, האגרות היקרות בבית המשפט לענייני משפחה מונעות מאזרחים רבים דוגמתה את האפשרות למצות את זכויותיהם ואת נגישותם לערכאות על-פי בחירתם ועל-פי צרכיהם ולחלופין מדובר בפגיעה חמורה בזכות לשוויון.

לסיכום, היא טוענת כי גביית אגרה בשיעור של מאות אחוזים יותר מהאגרה הנגבית עבור שירות זהה בבתי דין דתיים במצב בו אין למתדיין כל ברירה אמיתית אלא לשלם את המחיר המופקע היא בלתי חוקית ובלתי סבירה, מפלה ופוגעת בזכויות המתדיינים לרבות בזכות הגישה לערכאות, קל וחומר כאשר מדובר בשירות מונופוליסטי בחסות המדינה.

היא סבורה כי יש להשוות את סכום האגרות לסכום הנמוך יותר, אולם המחדל האמור מעשיר את המדינה מדי יום ביומו ועל כן המדינה גוררת את רגליה ולא פועלת לתיקון המצב על-ידי הפחתת האגרות אף שידוע לה כי מדובר בגבייה בלתי סבירה המהווה התעשרות בלתי מוצדקת של המדינה.

ביהמ"ש מתבקש לחייב את הנהלת בתי המשפט להשיב למתדיינים המיוצגים את כספי הגבייה הבלתי חוקית - ההפרש בין סכום האגרה ששילמו בבתי המשפט לענייני משפחה לבין סכומי האגרה שהיו נדרשים לשלם בעבור אותו שירות בבתי הדין הדתיים.