חיוך מעורר קנאה

אני קצת מקנא בפלשתינים. מחשבה זו עלתה בלבי למראה תמונתו, גם בעיתוני ישראל, של הטרוריסט מחמוד אל-זאהר, כשהוא שוכב מוטל במיטתו בבית-החולים בעזה. יום קודם הוא נפצע מירי טילים של חיל האוויר, שהיה מכוון אליו. בנו בכורו נהרג, ביתו נהרס כליל והוא יצא בשן ופגע.

אל-זאהר, כמוהו כרנתיסי ושיח' יאסין ושאר ראשי החמאס, הם בני מוות. שלושתם נפצעו בהתקפות הממוקדות עליהם של ישראל, אך נותרו להוותנו בחיים כדי להמשיך ולהסית את צאן מרעיתם ולשפוך את ארסם האנטישמי. שלושתם יודעים כי אף שניצלו פעם אחת, הם חיים על זמן שאול. יומם קרב.

הוא מוגדר כ"דובר". כלומר, לכאורה אין דם על ידיו, הוא לא מעורב ישירות בביצוע פיגועים ובשיגור מתאבדים. אבל הוא פצצה-חיה מילולית, כדובר ארגון הטרור השפל ביותר עלי אדמות. כידוע, כוחה של מלה חזק יותר לעתים מכוחה של אבן או פצצה. מלה של אל-זאהר יכולה להפעיל כמה וכמה מחבלים מתאבדים ולהניע כמה וכמה שיגורי קסאמים ופצמ"רים.

אל-זאהר, כמוהו כרנתיסי ויאסין, פרצופיהם מוכרים מאוד לצופי הטלוויזיה לערוציה השונים. הם מופיעים לעתים קרובות על המסכים, כתבים זרים ששים לראיין אותם, כאילו היו מנהיגים מהוגנים ואמיצים תחת "כיבוש איום ונורא", וגם עיתונאים ישראלים לא מונעים מהם את זכות אי-השתיקה. והשלושה מדברים ומדברים ואינם שמים מחסום לחרצובות לשונותיהם נגד ישראל, נגד העם היהודי, נגד כל אחד ואחת מאיתנו.

תעמולתם המזוויעה אכן עושה את שלה. שקריהם נופלים על קרקע תקשורתית פוריה. עד כדי כך, שאפילו בקרבנו אישים בפוליטיקה ובתקשורת, מרוב עוינות לממשלה המכהנת, מרוב התנגדות למדיניותה, ומרוב חולשה נפשית, מתיישרים עם המסרים השקריים שמופצים בעזה, מזדהים עימם. איך כתב איש הרוח נסים קלדרון ב"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר: "ממשלת ישראל מאמינה רק באלימות... ממשלתנו מאמינה בנצח השכול"...

ואכן, אפשר לבקר את הממשלה. למשל על כך שהחליטה בצדק, כי יש לגרש את ערפאת, אבל לא קבעה מועד מיידי לכך. ידועה האימרה הלקוחה ממערבוני אמריקה, כי כאשר "ברצונך לירות - ירה, אל תדבר". הממשלה הכריזה על כוונתה לגרש, אבל ללא גירוש בפועל, ובכך גרמה לגל של הפגנות תמיכה עצומות, שהחלו בסוף השבוע באיש עם השיער על הפנים, ה"נצור" במוקטעה שלו ברמאללה. מזמן הוא לא היה שרוי באופוריה שכזו.

אני קצת מקנא בפלשתינים, על שהם כל כך נחושים בדרכם האלימה, בשנאת ישראל שלהם אפילו מתוך המצוקה האיומה שהביאו על עצמם. אני קצת מקנא בפלשתינים על שהם כל כך נאמנים למנהיגיהם, אין להם כלפיהם מלה אחת של ביקורת אף שהמיטו עליהם את מצב התוהו-ובוהו שבו הם שרוים.

אני קצת מקנא בפלשתינים, על שביכולתם לייצר ולהפיץ תעמולה שקרית בעזות מצח שאין כמותה, בידיעה שאפילו בישראל יהיו מי שיאמינו לה. למשל כל אלה האומרים לנו שמעשי הטרור הנוראים, רציחתם של דר' אפלבאום ונורית בתו, ועוד 15 צעירים, נשים ומבוגרים, היא תוצאה של החיסולים הממוקדים של צה"ל ולא להיפך.

ייפסקו שיגורי הטילים ממסוקי ה"אפאצ'י" לעבר דירה זו וזו בקומה זו וזו - אומרים לנו פרס (האיש שהגיע לחולשות ולא לגבורות) ובורג, עופר שלח, א. ב. יהושע ודומיהם - כי אז לא יבואו עוד המתאבדים הללו לטרמפיאדות ולבתי הקפה ולהתפוצץ שם באופן בלתי ממוקד לחלוטין.

אני קצת מקנא בפלשתינים למראה אותו מחמוד אל-זאהר, שממיטת פציעתו, לאחר שכמעט כל עולמו נחרב עליו (דבר שהוא בוודאי לא הוציא מכלל אפשרות מאז שהחל להיחשף בפומבי) - הוא מחייך, ואפילו גאה במות בנו. כל אדם נורמלי, שהיה ניתך עליו אסון שכזה, בוודאי היה עושה חשבון נפש, אבל הטרוריסט הפצוע מחייך. ומאחורי החיוך המעוות מבצבצת אותה שנאה יוקדת לישראל. והוא לא רק מחייך, הוא ממשיך לירוק דברי בלע נגד ישראל, נגד היהודים, נגד השלום. ולצד חיוכו של ה"דובר" החמאסי בעיתון ישראלי, מופיעות תמונות חללי שני מעשי הזוועה שבוצעו ביום אחד, ובכי יקיריהם...

אני אפסיק לקנא קצת בפלשתינים לאחר שאותם מנהיגים שמובילים אותם לאבדון יעברו באופן יותר ממוקד מן העולם, חיוכיהם יימחקו לעד, וחפים מפשע בשני הצדדים לא ייפגעו עוד. אני אפסיק לקנא בפלשתינים לאחר שרוח חדשה תקום בעם היושב בציון, רוח של אמונה גוברת בצידקת דרכנו ומלחמתנו בטרור מבקש-נפשנו, ותסוף מקרב דוברי השמאל שבאופוזיציה רוח ההבנה לצד השני וההזדהות עם מלחמת ההתאבדות שהכריז עלינו.