בית המשפט המחוזי בירושלים פסק (יום א', 21.12.03) כי ד"ר יולי נודלמן, רופא ופעיל עלייה במגזר הרוסי, שפרסם את הספר "שרנסקי בלי מסכה" המכיל דברי דיבה על השר נתן שרנסקי, ישלם לו פיצוי כולל בסך 1.2 מיליון ש"ח.

עוד נקבע בפסק הדין, כי מפלגת ישראל בעליה תפוצה בסך של 75 אלף ש"ח; כי נודלמן יפרסם מודעות התנצלות בעיתונים בעברית וברוסית; כי נודלמן ישלח מכתבים לאישי הציבור אליהם הפיץ את דברי הדיבה; וכי בית המשפט אוסר להמשיך ולהפיץ את הספר.

ד"ר נודלמן אמר בתגובה, כי "בית המשפט טעה לא רק בהחלטה, אלא גם בפיצוי העצום שפסק" לשרנסקי, וכי בכוונתו לערער הן על עצם החבות והן על הפיצוי העצום שחוייב בו.

התביעה הוגשה במקור גם נגד בוריס נודלמן (אחיו של יולי), שהוציא לאור את הספר ונפטר בתקופת בירור התביעה. בהחלטת ביינים שנתן השופט צבי סגל, בחודש אוגוסט אשתקד, הוכרעה שאלת החבות ונקבע כי "שאלת החבות הוכחה, והנתבע אחראי כלפי התובעים בעילת לשון הרע".

הפרסום העומד ביסוד התביעה, הינו ספר, אשר יצא לאור הן במהדורה רוסית והן במהדורה עברית, הזהות זו לזו מבחינת תוכנן. שמו העברי של הספר הינו "שרנסקי בלי מסכה" (בהוצאת "נגבפרס", 1999).

הספר, הנושא 312 עמודים ורשימה ביבליוגרפית, הוגדר בכתב התביעה כ"אסופה אין-סופית של דברי לשון הרע, דיבות והשמצות חסרות שחר" על התובע. מתוך הספר בחרו התובעים לתבוע בגין מספר קטעים המהווים, לטענתם, דיבות עיקריות.

תמצית דברי הדיבה

בין היתר, נכתב בספר כי "שרנסקי היה סוכן של הק.ג.ב., של ה-CIA או של המוסד, וכי במחנה שבו היה כלוא בברית המועצות, היה אחראי הצריף - תפקיד השמור בדרך כלל למלשינים" [לפירוט המלא על דברי הדיבה, ראו קישור להחלטת הביניים].

עוד נאמר בו, כי שרנסקי מייצג בחשאי את האינטרס הערבי ו/או הפלשתיני; כי 'כוחו' של שרנסקי נובע מקשריו עם פושעים פלילים, כאלה שנוצרו בעת שהייתו במחנות המאסר ובבתי הסוהר; עוד משתמע מהספר, כי התובע נודע כמלשין עוד במסגרת לימודיו במכון לפיסיקה. כזה, שמי שמדבר בו סרה או יחשוף את מעשיו עלול להיות קורבן למעשה רצח; כי שרנסקי טופח, גודל ותוחזק היטב על-ידי הק.ג.ב., אשר שמר עליו לבל ייפגע בבית הכלא; כי שרנסקי מנוצל בידי הק.ג.ב. למטרותיו אף לאחר עלייתו לישראל, וכי לשרנסקי ולמפלגה בראשה הוא עומד, ישראל בעלייה, יש קשר עם המאפיה הרוסית, המבקשת להכניס מטעמה אנשים לכנסת.

ניסיון הפשרה שכשל

במהלך הדיונים בתביעה, הציע השופט צבי סגל לצדדים לנסות ולהתפשר, ולשם כך אף הציע את לשכתו. לטענתו, "הסיקור הצפוי למשפט בכלי התקשורת, רק יחמיר את הנזק הנגרם לצדדים".

פרקליטו של שרנסקי, עו"ד דן אבי-יצחק, התנגד בתוקף לכל פשרה, בעוד פרקליטיו של נודלמן, עורכי הדין יורם מושקט ושרון שפינט, ביקשו מהשופט לפסול את עצמו, בקשה אותה דחה השופט סגל [ראו קישור]. לאחר פנייה ישירה של השופט לצדדים, תוך שהוא עוקף את עורכי הדין, נכנסו כל הצדדים ללשכתו של השופט לניסיון הפשרה שהוצע. ואולם, לאחר דיונים רבים, הודיע השופט בצער כי הניסיון להשיג פשרה - נכשל.

תפוצת הפרסום המשמיץ

בהחלטתו, קובע השופט סגל, כי "אין להכביר מלים אודות משמעותן של מילים כתובות, בעידן ההשכלה והתקשורת האלקטרונית. כוחן לא יסולא בפז. יכולתו של אדם כיום להפיץ את רעיונותיו ברבים בדרך הכתיבה, ללא עריכת מפגשים פיזיים של ממש, לא רק שמייעלת ומאיצה את התהוותם והתפתחותם של מעגלי ההשפעה הפוטנציאליים של הכתובים על אוכלוסיות יעד מוגדרות ואנונימיות כאחד, אלא שגם בסופו של יום, אינה מדידה או אפילו בת הערכה ריאלית".

כמובן שלעובדת היותו של שרנסקי איש ציבור ישנה משמעות: "מעמדו הרם והנישא של אדם בחברה, מביאו עוד מלכתחילה לכלל חשיפה תקשורתית מורחבת ומוגברת ביחס לאדם מן היישוב, עובדה הצופנת בחובה פוטנציאל נזיקי עודף לגביו בהקשר דנן, שהרי אורחות חייו, יהיו אלו לעתים אף האינטימיים ביותר, 'שקופים' לציבור ביתר שאת". ברור, כי "במידה ויוכח כי אותם דברי ביקורת מהווים למעשה לשון הרע, הרי שהנזק שיתקבל יהא מוגדל בשיעור ניכר".

"למען הדוגמא בלבד", ציין השופט סגל, "יצירת הזיקה בין מפלגת 'ישראל בעליה' לבין המאפיה הרוסית, כפי המקרה דנן, לכשעצמה, עשויה לגזור תוצאה כפולה: האחת – זיהוי בוחריה הקיימים של המפלגה האמורה עם המאפיה; השנייה – הסטת בוחריה הפוטנציאליים של אותה מפלגה לכלל העדפה של מפלגות אחרות ששמן טרם הוכפש".

אופיו המיוחד של הפרסום המשמיץ

השופט מציין עוד, כי "הספר דן בתכנים רגישים במיוחד, כל שכן עבור התובע, שאין קריאתו אותו זהה לזו של כל קורא אחר, שהרי באותן שורות ועמודים מתוארים לכאורה קורות חייו. על המבקש להציג את סיפור חייו של אדם אחר באופן הוגן, רובצת אחריות כבדה, זאת אף מבלי להתחשב במעמדו בעיני הבריות. אחריות זו גדלה, שעה שמבקש המידע עוסק בתכנים מורכבים ביותר כדוגמת תנאי מאסר של אדם במרתפי השלטון הסובייטי דאז, הנתונים לאופני פרשנות וספקולציה קוטביים, בגדרם אין לזהות את האמת האובייקטיבית על נקלה".

"הריסוק השיטתי חסר הביסוס העובדתי של תדמיתו על-ידי הנתבע חייבת למצוא את ביטויה בשיעור הנזק שייקבע על-פי הפרמטרים שיפורטו בהמשך, כל שכן עת יוזכר כי התובע סבל במישור הקיומי היום-יומי בבית הכלא הסובייטי במשך תקופת חיים ממושכת ביותר, במהלך התהוותם של אותם אירועים עליהם שח הנתבע באופן מופשט בלבד", הוסיף סגל.

הפגיעה בשרנסקי - אדם בעל מעמד ציבורי רם

"המעמד הציבורי המיוחד, לו זכה מר שרנסקי", מציין השופט סגל בבחינת גובה הפיצוי העתיד להיפסק, "נובע כתוצאה משילובם של שתי נסיבות מרכזיות: האחת - חברותו הנכבדה כחבר ממשלה וחבר בית המחוקקים הישראלי; השניה - היותו מוכר הן במדינת ישראל והן ברחבי העולם, כמי שהיה אסיר מצפון ומסורב עלייה במשך שנים רבות, אשר לחם על זכותו ועל זכותם של כלל היהודים לעזוב את שערי ברית המועצות (דאז) ולעלות לישראל, הואשם עקב כך על-ידי השלטונות הסובייטים בבגידה ובפעילות אנטי סובייטית ונידון לתקופת מאסר ממושכת של 13 שנים, מתוכן הוא ריצה 9 שנים בכלא הסובייטי, ואשר שועי עולם רבים פעלו רבות למען שחרורו מן הכלא".

"אדם הנושא על כתפיו עבר של מעשים דוגמת אלה, ראוי לזכות למלוא ההערכה ויראת הכבוד מקרב הציבור הרחב בכלל, והיהודי בפרט, כל שכן מקרב עולי ברית המועצות, אשר גם הנתבע עצמו נמנה עליהם. הפגיעה האישית ורגשות העלבון הנוצרים בקרבו של אדם, שהקדיש שנים כה רבות מחייו למאבק למען מטרות נעלות, אשר המדינה הציבה אותם לנגד עיניה, כמשימה הנושאת בחובה שליחות לאומית מן המדרגה הראשונה, הינה קשה ביותר, וצורם עד מאוד לגלות בספרו של הנתבע את אותם קטעים המכילים בחובם את הדיבות הקשות".

"הכל לפי המבייש והמתבייש"

עוד הוסיף השופט סגל, כי "הכל לפי המבייש והמתבייש", כלומר גם למעמדו של הנתבע יש משמעות באשר לגובה הפיצוי. "בפסיקת פיצויים על לשון הרע יש להתחשב באמינות המיוחסת לפרסום. אין חולק, כי לזכותו של הנתבע עומד המוניטין שרכש לעצמו. די אם נציין, כי הנתבע שימש בעבר כרופא-מנתח וכמנהל מחלקה כירורגית ובנוסף לכך שימש אף הוא כפעיל עלייה, כדי שהמוניטין שצבר לעצמו בשדה הרפואי והתואר הנכבד של דוקטור, אותו הוא נושא, ישוו לספר אותו כתב מעמד של רצינות ואמינות, תואר המושווה למעמד של חוקר הנמנה על האקדמיה ולאו דווקא מתחום הרפואה".

נופך נוסף של אמינות מתווסף לפרסום, בשל מה שכתב נודלמן בספרו: "במהלך שלוש שנים קראתי בעיון עשרות ספרים שיצאו לאור בשפות שונות: ברוסית, באנגלית ובעברית. למדתי אלפי מאמרים שפורסמו בעיתונים השונים בישראל, בארצות הברית וברוסיה. שוחחתי ואספתי את עדויותיהם של תובעים ושל פרקליטים שהיו עדי-ראייה...". לפיכך, "מעמדו של הנתבע מעצים את כוחו להסב נזק לנתבע והדיבה שהוציא הנה חמורה לאין שיעור".

עוד התייחס השופט לדחיית טענת "אמת דיברתי" שהעלה נודלמן, לעובדה שסירב להתנצל על הפרסום, לכותרת הספר שלא נבחרה באקראי, וכן ל"מידת הרשעות של הנתבע, [ה]בולטת בפרסומים מעליבים ופוגעניים, המתייחסים אף למראהו החיצוני של התובע", ולמכתבים ששלח לנמנעים רבים ולמסיבות עיתונאים שקיים.

הפיצויים ושאר הסעדים

בהחלטתו, מציין השופט סגל: "לנגד עיניי עומדת מחד-גיסא העובדה, כי אדם פרטי, בשונה מעיתון או מתאגיד מבוססים, אינו יכול, לעיתים, לשאת בעול הפיצויים בשיעורים ניכרים; מאידך-גיסא, עובדה זו איננה אמורה לגרום לתובע חסרון כיס ועל-כן אין לייחס לה חשיבות, מעבר לעצם הצורך להציב גבול לפיצוי, בהתחשב בסעדים האחרים הנפסקים לזכות התובע. יודגש, כי אילולא סעדים אלה, היה גובה הפיצויים שנפסק רב לאין שיעור".

"לעינינו נתגלה היקף וחומרה של לשון הרע שאין להם אח ורע הן מבחינת ההיקף, הן מבחינת המעמד הנכבד של המביש, הן מבחינת מעמד המבויש, והן בשל המתקפה הבלתי פוסקת של הנתבע נגד התובע".

לפיכך, חייב סגל את נודלמן לשלם לשרנסקי פיצוי בסך 900,000 ש"ח + 300,000 ש"ח הוצאות משפט ולישראל בעלייה פיצוי בסך 75,000 ש"ח + 15,000 ש"ח הוצאות משפט. כן הורה על איסור המשך הפצת הספר. כן הורה לנודלמן, לפרסם מודעה בעיתונים ברוסית "וסטי" ו"נובוסטי" וכן בעיתון "הארץ", בה תיכלל תמצית פסק הדין.

"לאור מהלכיו המרובים של הנתבע להפיץ באופן אישי את דברי הדיבה למספר רב של נמענים, לרבות נשיא המדינה, ראש הממשלה, חברי ממשלה, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ועוד רבים אחרים, הנני מחייב את הנתבע לשלוח מכתבים בנוסח הנ"ל לכל נמען אליו פנה הנתבע באופן אישי באמצעות משלוח מכתב ו/או באמצעות משלוח ספרו או הפנייה אליו".

ת.א. 1133/99 נתן שרנסקי ואח' נ' ד"ר יולי נודלמן