מדליקי המשואות מזכירים את שש המיליונים

אסתר דבורה רייז -מוסל, בת זקונים ליוסף ועלס מוסל, נולדה ב-1938 בהילו שבהולנד למשפחה של ציונים ידועים. ב-1942 מסרו אותה הוריה למשפחה נוצרית כדי להצילה, אך אסתר סירבה לשתף פעולה והושבה להוריה באמסטרדם. ברזיה (פשיטה) של ה-26 במאי 1943 באו שוטרים הולנדים לביתם, וחמשת בני המשפחה נשלחו למחנה המעבר וסטרבורק. אסתר חלתה שם במחלות ילדות רבות וטופלה במשך שבועות בבית החולים לילדים. כאשר הבריאה הלכה לגן ילדים ולמדה שירים רבים בעברית - עם ישראל חי, מי ימלל גבורות ישראל, והיא שעמדה, התקווה ועוד.

ב-11 בינואר 1944 נשלחה המשפחה לברגן -בלזן: הוריה, אחיה בן (בנימין) ואחותה יטי (יעל). האב היה סבור שברגן-בלזן הוא תחנה בדרך לארץ ישראל. יטי אושפזה בצריף בידוד לחולים בפוליו ובשחפת. כאשר חלו הוריה של אסתר ברעב ובטיפוס, עברה אסתר לבית היתומים שהקימו הני ויהושע בירנבאום. אסתר זוכרת שבערב פסח תש"ה (28 במרס, 1945) כאשר גסס אביה, אפו יהושע בירנבאום ובניו, יעקב וצבי, מצות לכבוד חג החירות.

ב-10 באפריל 1945 הועלו כ-2,500 אסירי המחנה לרכבת שנודעה אחר כך בשם "הרכבת האבודה". עלס נשארה בברגן-בלזן ונספתה שם. הרכבת נסעה במשך שבועיים הלוך ושוב בין צבאות בעלות הברית והצבא האדום, הצבא הסובייטי הפגיז אותה במרגמות, והצבא הבריטי הפציץ אותה מהאוויר. כמעט רבע מנוסעיה נספו ברעב, בטיפוס הבהרות ובהפצצות. השכם בבוקרו של יום 23 באפריל 1945 צעק חייל מהצבא האדום לחולים: "טאוורישי סוובודה"
("חברים, חופש"). הרכבת שוחררה ליד הכפר טרביץ, כ-80 ק"מ מלייפציג. בטרביץ פרשו חנה וצדוק מוסל את חסותם על ילדי האח יוסף, והמשפחה המורחבת חזרה באמצע אוגוסט 1945 לאמסטרדם. בקיץ 1950 מומש הרעיון הציוני של הוריה של אסתר, והיא עלתה עם חנה וצדוק מוסל לישראל.

אסתר פועלת היום כדי להעלות על נס את המצילים היהודים בזמן המלחמה, והיא פעילה למען שימור יערות והרי יהודה. היא נישאה לאדריכל אלימלך רייז ז"ל, אדריכל במשרד ספדיה שהיה שותף לתכנון "יד לילד" המנציח מיליון וחצי ילדים שנספו בשואה, שלא כמו אסתר שזכתה לשרוד בשואה בזכות הציונות של הוריה. אסתר ילדה שלוש בנות וחובקת חמישה נכדים.

לצפיה בעדות: [קישור]

התאומות יהודית ברנע וליה הובר לבית צ'נגרי נולדו בשנת 1937 בעיירה שומיו (סילגישומליו) שבטרנסילווניה. בשנת 1940 סופחה טרנסילווניה להונגריה, וביוני 1942 גויס האב צבי בכפייה לפלוגות העבודה היהודיות בחזית הרוסית, ובהן נספו עשרות אלפי יהודים. עם הכיבוש הגרמני, במרס 1944, הוחרם רכושם של בני המשפחה, רבות מזכויותיהם נשללו, והם חויבו לענוד את הטלאי הצהוב. במאי 1944 גורשו יהודית וליה עם אמן לגטו שומיו וביוני 1944 גורשו לאושוויץ עם רבים מבני משפחתן. מכל בני המשפחה שגורשו לאושוויץ שרדו רק יהודית, ליה ואמן, מרים-רחל. מכיוון שהיו תאומות זהות, בחר אותן יוזף מנגלה לניסוייו הרפואיים הידועים לשמצה. "היינו יפות ולבושות כל כך יפה, ואז מנגלה אמר: 'טוב', כי בדרך כלל הוא רצה ילדים מבוגרים יותר, כי ילדים קטנים צורחים ובוכים, ואנחנו בכינו הרבה", הן מספרות.

באושוויץ שמרו יהודית וליה על קשר הדוק. "אימא לא תמיד הייתה אתנו, היו לנו זו את זו, ודי היה אפילו לתת יד". חברותיה של האם הזהירו אותה שתמות אם תוותר על-מנת הלחם שלה, ואז לא יהיה מי שיטפל בתאומות, אך האם לא יכלה לשאת את רעבונן של הילדות. מדי לילה הייתה מתגנבת לביתן שהיו בו התאומות, למרות האיום בעונש מוות, ונותנת להן את מנתה הדלה. לעתים היו עכברושים אוכלים את מנותיהן של הבנות. "בבוקר חמקתי אל הילדות, עוד בטרם קמו, והוצאתי אותן להתרחץ, יהיה מזג האוויר אשר יהיה. יחד התרחצנו, סרקתי את שערותיהן במסרק צפוף כדי שלא יחלו בכינמת כי בלאגר די היה בכך כדי לקחת אדם לגז", אמרה האם.

מנגלה נהג לעתים תכופות להקיז דם מגופן של יהודית וליה. באחת הפעמים שעשה בהן ניסוי רפואי, התפרצה האם לצריף והתחננה לפניו שלא יעשה את הניסוי. בתגובה הוזרקה לה זריקה שהביאה אותה אל סף המוות וגרמה לה להתחרש לצמיתות.

הבנות והאם שרדו סלקציות רבות, ובינואר 1945 שחרר אותן הצבא האדום. לאחר המלחמה שבו השלוש לעיירתן ובאוגוסט 1945 פגשו את האב ששרד ממחנות רבים ושב ממחנה גונסקירכן. האב צבי סיפר: "אשתי דאגה כל הזמן להראות להן את תמונתי, שלא ישכחו אותי". בשנת 1960 עלו השתיים לישראל עם הוריהן.

ליה נישאה לז'אן, ולהם שני ילדים ושבעה נכדים. יהודית נישאה למשה, ולהם שלושה ילדים וחמישה נכדים.

לצפיה בעדות: [קישור]

לאה פז לבית וייצנר נולדה ב-1930 בלבוב שבפולין (כיום באוקראינה). אביה הרמן היה שופט אזרחי בעיר פשמישלני, ולאה הייתה קשורה אליו מאוד. כשהייתה בת חמש מת אביה, והיא עברה להתגורר בכפר קוחבינה, בחוותו הגדולה של סבה. בספטמבר 1942 גורשה לאה למחנה ההשמדה בלז'ץ עם אמה גוסטה וסבתה. השמועות על ההשמדה כבר נפוצו ברכבת, והאם החליטה שהגרמנים לא ייגעו בבתה היחידה, ואם נגזר על הבת למות, תעשה זאת האם בעצמה. היא הוציאה את לאה מהרכבת מבעד לפתח צר בדופן הקרון. לאה התחבאה ביערות וצעדה במשך לילות רבים עד ששבה אל קוחבינה, אל סבה ודודה שהצליחו להינצל מהגירוש.

דודה של לאה, מונדק (אברהם) פלדמן, עלה לארץ ישראל לפני המלחמה והתיישב בחיפה. בשנת 1939 חזר ללבוב כדי להכיר למשפחתו את ארוסתו ונתקע בפולין כשפרצה המלחמה. כשהגיעה לאה לקוחבינה, הכין מונדק עבורה תוכנית הצלה. הוא קנה לה מסמכים מזויפים על שם הלנה לחוביץ, נערה נוצרייה, ולימד אותה לשרוד. "כך התחיל שינוי הזהות שלי", מספרת לאה, "דודי לימד אותי לשרוד בעולם האכזרי [...] הוא לימד אותי כל מה שנוצרייה טובה צריכה לדעת, את כל התפילות והמנהגים ואת דפוסי ההתנהגות, בפרטי פרטים [...] עם זאת הבהיר לי את המטרה שלי: להגיע בכל מחיר לארץ ישראל".

לאה הגיעה אל בית משפחת פלאושבסקי, ובהמשך הגיעה אל קרובת משפחתם סטפניה גוש. "הם עשו הכול כדי להציל את הנכדה של פלדמן. מתוך ידידות, לא בעבור כסף". מציליה קיבלו את אות חסידי אומות העולם מיד ושם. לאה זוכרת שמקומיים נרצחו בטקס פומבי משפיל מכיוון שהסתירו יהודים, דבר המעיד על אומץ לבם של מציליה. בעלה של סטפניה היה מפקד במחתרת הפולנית, הארמיה קריובה, וגייס אותה לשליחויות עבור המחתרת. בכל השנים הללו חלמה על היום שבו תגיע לארץ ישראל, כפי שרצה דודה מונדק. מונדק נרצח ב-1945, ערב השחרור, לאחר ששכן אוקראיני גילה את מקום המסתור שלו ושל הסב והלשין עליהם. לפני מותו הפקיד מונדק אצל מסתיריו – בני משפחת ווהאנסקי שלימים זכו גם הם באות חסידי אומות העולם – שני אלבומי תצלומים מארץ ישראל. לאה קיבלה את האלבומים לאחר המלחמה. היא עלתה לארץ באניית המעפילים "פאטריה" (מולדת), אך הבריטים עצרו את הספינה ושלחו אותה לקפריסין. בהפגנה שארגנו יושבי המחנה בקפריסין נפצעה לאה מירי של שוטר בריטי. הסיפור התפרסם בעיתונים בארץ ישראל, וכך איתרו אותה קרוביה בקיבוץ מרחביה, והיא התאחדה אתם לאחר עלייתה ארצה.

לאה נישאה לאפרים ונולדו לה שני ילדים, צבי ואסתר, ושישה נכדים. בנה צבי נהרג בתאונת מסוק.

לצפיה בעדות: [קישור]

מרים שוסטר נולדה ב-1935 בעיירה זרוג'אן שבבסרביה, למשפחה שומרת מצוות של שמונה נפשות. ב-1941 גירשו את המשפחה מביתה חיילים רומנים, והיא הוצעדה עם כל יהודי הסביבה לטרנסניסטריה. מרים מספרת: "הלכנו ימים ולילות ללא הפסקה... בכיתי, הייתי עייפה, רציתי לישון... אימא אמרה לי לתת לה יד, לעצום את העיניים ולישון... לרוץ ולישון, לרוץ ולישון... את מי שנשאר מאחור, בעיקר חולים וזקנים, רצחו במעדר, בפטיש, במקל וכדומה. מראה הגופות בצדי הדרך האיץ בנו שלא נאט את הקצב".

לאחר יותר מחודשיים של הליכה הגיעה מרים עם בני משפחתה למחנה באלקי, ליד העיר בר. בבאלקי נדחסו אלפי אסירים יהודים באורוות סוסים, בלי חלונות ודלתות. באורוות שררו צפיפות איומה, רעב ומחלות. מרים ובני משפחתה ישנו על הבטון החשוף. אם המשפחה דאגה למחסורם של הילדים. "היא נתנה לנו תקווה, ובזכותה הצלחנו לשרוד בימים הקשים", מספרת מרים. "לא היה אוכל במחנה. כדי לאכול, ילדים היו מסתכנים וחופרים תעלות מתחת לאדמה ויוצאים לכפרים הסמוכים לקבץ נדבות ומזון. אחיותיי הגדולות היו עושות זאת והיו דואגות להביא גם לי אוכל, למשל תפוחי אדמה. אמי הייתה מנקה את תפוחי האדמה מהתולעים ומאכילה אותנו".

מרים זוכרת שבבאלקי השאירו הגרמנים את האסירים היהודים למות ברעב. זוג הורים אחד הבריח את בנם מנדל'ה למחנה בעזרת שוחד. מרים לקחה אותו תחת חסותה והגנה עליו מפני ילדים אחרים שהתעללו בו. באחד הימים התגלה לגרמנים שהילד הוברח למחנה והם רצחו אותו. מותו הנורא כאב מאוד למרים. ב-1944 שחררו הסובייטים את מחנה באלקי. מיותר מ-10,000 שנכלאו במחנה, נותרו בחיים מאות אנשים בלבד. לאחר השחרור העבירה הסוכנות היהודית את מרים לבית ילדים. כעבור כמה חודשים עלתה מרים על אניית המעפילים "פאן יורק", אך הבריטים עצרו את האנייה ושלחו את נוסעיה למחנה מעצר בקפריסין.

ערב הקמת המדינה עלתה מרים ארצה. היא נישאה והקימה משפחה. לאחר שגדלו ילדיה התנדבה לעזור לעולים חדשים ועשתה רבות כדי להקל על התאקלמותם בארץ. כיום היא מנהלת בהתנדבות את הארגון "עזרה לניצולי שואה". בתפקידה היא אחראית לרווחתם של ניצולי שואה – "הניצולים שלי", היא מכנה אותם.

מרים נשואה למשה, ולהם שלושה ילדים ושמונה נכדים.

לצפיה בעדות: [קישור]

סולומון (סיומה) פייגרסון נולד ב-1930 בעיר לייפאיה שבלטוויה למשפחה של חמש נפשות. ביוני 1941, אז כבשו הגרמנים את לייפאיה, נהרג אחיו הנוך בקרבות על הגנת העיר. ביולי 1941, בגל הרציחות הראשון, נרצח אביו של סולומון, יעקב. בפברואר 1942 נתפסו אמו של סולומון ואחיו הקטן יוסף ונרצחו באתר ההשמדה שקדה. לפני שנגררה האם מהדירה, היא הספיקה להורות לסולומון לקפוץ מהחלון וכך הוא ניצל.

באפריל 1942 נתפס סולומון והובל עם 30 יהודים לסקדה בידי הרוצחים הלטוויים. כאשר עברו בבית קברות, הצליח סולומון להימלט אף שנפצע מיריות השומרים והחל לנדוד בין מקומות מסתור.

ביולי 1942 רוכזו יהודי לייפאיה בגטו, וסולומון נכנס אף הוא לגטו והתגורר בחדר אחד עם 20 נערים וגברים שנותרו בלי משפחה. סולומון זוכר שיר הומוריסטי שכתב קלמן לינקמייאר ביידיש: "אני כמו פח הזבל שבחצר/ עומד בפינה ונהנה מכל דקה/ בעוד רגע קט יוסר המכסה מעליי/יגיע אחד בהילוך של טווס/ ויביא לי על טס ארוחת בוקר גדולה".

באוקטובר 1943, ביום כיפור, חוסל גטו לייפאיה. סולומון הועבר למחנה העבודה קייזרוואלד, שם הכיר את לינה גולדבלט, אסירה מהמבורג שהגיעה למחנה עם בתה רוזה. "היא הייתה בשבילי כמו אימא", הוא מעיד, "היא אפילו תפרה לי חולצה ומכנסיים".

באוגוסט 1944 הועבר סולומון למחנה הריכוז שטוטהוף ובאפריל 1945 הועלה על אחת מארבע ספינות שנשאו 500 אסירים ונשלחו לים הבלטי. האסירים יועדו למות בלב ים, אבל הספינה של סולומון הגיעה לנוישטט ב-3 במאי 1945. מלחים גרמנים שהיו על החוף ירו בניצולים. סולומון שרד גם בטבח הזה. "פעמון החירות צלצל בשבילי ב-3 במאי 1945", מספר סולומון. חייל בריטי מצא אותו כשהוא תשוש וחולה, ובידו כיכר לחם שהוא סירב להיפרד ממנה.

אחרי המלחמה שב סולומון לריגה. הוא למד הנדסה והקים משפחה. בתוך כך היה פעיל בקבוצה של ניצולי השואה בריגה ומפעילי המאבק למען עלייה לישראל. ב-1971 עלה סולומון עם משפחתו לישראל והיה מהנדס בחברת 'טלרד'. בשנים האחרונות הוא מתנדב בארגונים להנצחת השואה ומסייע לניצולי שואה ואף פרסם ספר על חורבן קהילת לייפאיה.

סולומון נשוי לאתל, ובנו יעקב נשוי לאורנה והוא אב לשניים.

לצפיה בעדות: [[קישור]]

שמעון (סיומה) גרינהויז נולד ב-1932 בקרסנה שבבלרוס למשפחה מסורתית וציונית. אחותו ואחיו הגדולים ממנו, הניה ומנדל, היו פעילים באגודות ציוניות והכשירו את עצמם לעלייה לארץ ישראל.

בסוף 1941, לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות, נכלאו שמעון ובני משפחתו בגטו קרסנה. שמעון ואמו התגנבו מהגטו אל מכרה פולנייה, והיא נתנה להם מזון. הם נתפסו, וקצין אס-אס עמד להרוג אותם בנשקו. הפולנייה התחננה, בכתה והציעה לגרמני כסף ומזון כדי שיניח להם. הגרמני השתכנע לבסוף והותיר אותם בחיים.

אחיו ואחותו של שמעון יצרו קשר עם הפרטיזנים שהסתתרו ופעלו באזורי הביצות סביב קרסנה. כדי להתקבל אל שורות הפרטיזנים, נדרשו היהודים להביא אתם כלי נשק ותחמושת. שמעון הטמין קנה אקדח וכדורים בתוך כיכר לחם ותפוחי אדמה. לראשי הגטו נודע על הקשר עם הפרטיזנים, והם עצרו את האח מנדל ואיימו עליו לבל יברחו הוא ואחותו מן הגטו.

לאחר שסוס גרמני נפל לבור, האשימו הגרמנים את היהודים והענישו אותם: הם ריכזו קבוצת יהודים בכיכר המרכזית של הגטו וירו בהם בזה אחר זה. שמעון ואביו עמדו ואחזו ידיים. קצין אס-אס ניגש אליהם מאחור וירה באב יקותיאל. האב נפל ומשך אתו את שמעון הצעיר שעדיין החזיק בידו. האב מת ושמעון נשאר מתחתיו כשהוא מכוסה דם וחושיו מעורפלים במשך יום שלם, עד שחילצו אותו בני משפחתו.

במרס 1943, בחג הפורים, חיסלו הגרמנים את הגטו, רצחו את יושביו ושרפו את גופותיהם. בין הקורבנות היו אחיו מנדל ואחותו הניה. שמעון ואמו, עם עוד כ-20 מתושבי הגטו, הסתתרו במסתור שהוכן מראש ושרדו שם במשך חמישה ימים. כאשר יצאו מהמחבוא היה הגטו ריק. באוויר עמד ריח של גופות שרופות ומוות. שמעון לא יכול לעמוד על רגליו מכיוון שזה עתה הבריא ממחלת הטיפוס. אמו נשאה אותו על גבה כל הדרך עד הביצות, אל הפרטיזנים. בקרב הפרטיזנים חפרו שמעון ואמו מחפורות למגורים באדמה, אכלו שורשים ועשבים והתהלכו בלי נעליים ובגדים חמים בחורף הקפוא. שמעון חטב עצים עבור הפרטיזנים, ובמהלך העבודה נקטעו אצבעות ידו. באין טיפול רפואי, סבל מנמק.

לאחר המלחמה שבו שמעון ואמו לקרסנה. שמעון סיים את לימודיו בבית הספר התיכון, למד משפטים ומתמטיקה באוניברסיטה ובשנת 1960 עלה עם אמו לישראל. הוא הקים משפחה, ונולדו לו ארבעה ילדים ושלושה נכדים. בנו גיל נפטר מסרטן בשנת 2000, בגיל 34. שמעון הקדיש את חייו להוראה והיה מחנך ומנהל בית ספר תיכון בפתח תקוה, שם העמיד דורות של תלמידים.

לצפיה בעדות: [קישור]