הליך השימוע בפרקליטות מתבצע בצורה בלתי שוויונית ותוך פגיעה בזכויותיהם של החשודים. כך קובעת (יום ב', 25.1.16) נציבת הביקורת, הילה גרסטל, בדוח שהגישה ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין.

לדברי גרסטל, מאחר שמדובר בדוח ביקורת רביעי שלה, היא יכולה לקבוע כעת בצורה רוחבית ש"קיימת בפרקליטות יחידת ניהול ייעודית, אשר יש הכרח דחוף לפתחהּ ולבססהּ כיחידה מקצועית, מיומנת ומשמעותית בפרקליטות, תוך הקצאת כוח אדם מתאים - הן מספרית, הן מקצועית. הרושם המצטבר מכל ארבעת דוחות הביקורת הוא, כי יחידת הניהול הקיימת אינה יכולה לעמוד בכל האתגרים הניהוליים העומדים בפניה, בין אם מסיבות של מחסור קיצוני בכוח אדם ובין אם מסיבות אחרות".

מאז שנת 2005 מעניק החוק לחשודים בעבירות מסוג פשע (העבירות החמורות, שהעונשים עליהן הן שבע שנות מאסר ומעלה) את זכות השימוע לפני הגשת כתב אישום. השימוע יכול להיערך בכתב או בעל-פה, וגרסטל עומדת על חשיבותו בהיותו "צוהר של תקווה לאפשרות" שהתביעה תימנע מכתב אישום או תגיש אותו בנוסח מרוכך מזה שנכלל בכתב החשדות שהוא הבסיס לשימוע. השימוע חשוב גם לתביעה, היא מדגישה, שכן הוא מאפשר לה לבחון שוב את עמדתה ולהגיע לחקר האמת. ואכן, ב-41% מהשימועים בעל-פה שנבדקו, הוחלט לסגור את התיקים.


בכתב או בעל-פה?


גרסטל מצאה, כי הנהלת הפרקליטות הנחתה את היחידות השונות באשר לאופן קיומם של חלק מתתי-תהליכים הרלוונטיים. אולם עד היום - 15 שנים מאז שתוקן החוק, ולמעלה מעשור מאז שהתיקון נכנס לתוקפו - לא קיימת בפרקליטות מדיניות שלמה, סדורה, מובנית ומאורגנת של ההליך כולו ושל אופן ביצועו. "באופן שבו מבוצעים תתי-תהליכים שונים של נושא הביקורת, גם מקום שהליכי היידוע והשימוע מקוימים, יש כדי להוות פוטנציאל להתנהלות לא שוויונית ולפגיעה ממשית בזכויותיהם של חשודים (בכלל, ושל חשודים שאינם מיוצגים בפרט), פוטנציאל שאף מתממש", קובעת גרסטל.

הביקורת מצאה, כי המדיניות הנוהגת בגופים המבוקרים אינה אחידה: חלק מהם נוטים להיענות לכל בקשה לקיים שימוע בעל-פה, ואחרים נוטים לאפשר לחשוד רק שימוע בכתב. מחצית מהגופים המבוקרים דורשים מבא כוח החשוד להעביר את עיקרי טענותיו בכתב כתנאי לקיום שימוע בעל-פה, ואצל המחצית השנייה אין דרישה כזאת.

ב-17% מכלל השימועים שנבדקו לא נמצאה התייחסות מפורשת כלשהי לטיעוני השימוע, וכן לא נמסרה לחשוד הודעה כלשהי על ההחלטה שהתקבלה בשימוע; הדבר נכון לגבי שליש ממקרי השימוע בכתב שנבדקו, ובשישה מתוך מקרים אלה הוגשו נגד החשודים כתבי אישום. "במקרים אלה קם חשש ממשי לכך שכתב האישום כאמור הוגש, תוך שקופחה זכותו של החשוד לקיום הליך שימוע", אומרת גרסטל. לדבריה, קיים חשש ש"לא נקראו טיעוני השימוע ושלא קוים הליך השימוע הלכה למעשה".

ממצא נוסף הוא, שהאפשרות לקיים שימוע בעל-פה מוצעת רק לחשוד מיוצג, ואילו בקשתו של חשוד שאינו מיוצג תידחה על הסף. כך גם באשר למסירת עיקרי חשדות ועיקרי חומרי חקירה: חשודים שאינם מיוצגים אינם מקבלים אותם במרבית המקרים (עיקרי חשדות נמסרו ל-34% מהחשודים המיוצגים, לעומת 3% מהחשודים שאינם מיוצגים. עיקרי חומר חקירה נמסרו ל-74% מהחשודים המיוצגים, לעומת 14% מהחשודים שאינם מיוצגים). המשמעות היא אפליה קשה של מיוצגים שידם אינם משגת לשכור עורך דין.


זמן בלתי סביר להודעה


ממצאים מרכזיים נוספים:

• כל הגופים המבוקרים אינם מציגים בפני החשוד, במכתב היידוע, את שתי החלופות שעומדות בפניו לקיום הליך השימוע, כמתחייב מהנחיותיהם של היועץ המשפטי לממשלה ושל המשנה לפרקליט המדינה: שימוע מיידי או שימוע לאחר שהפרקליטות תגבש את עמדתה להגשת כתב אישום.

• חולף פרק זמן בלתי סביר ממועד קבלת התיק בפרקליטות ועד משלוח מכתב היידוע. בממוצע חולפים 73 ימים ממועד קבלת תיק החקירה בפרקליטות ועד למשלוח מכתב היידוע. ב-59% מהמקרים שנבדקו, חלף פרק זמן בלתי סביר (מעל 14 ימים), מעת קבלת התיק ועד לקיום היידוע.

• ליקויים בקיום הוראות הדין בדבר משלוח מכתב יידוע לחשודים משוחררים בתיקי מעצר ולחשודים בעבירות אלימות במשפחה. ב-97% מהמקרים לא נשלחים מכתבי יידוע לחשודים משוחררים בתיקי מעצר; 63% מהמקרים הרלוונטיים לא נשלח מכתב יידוע לחשודים בעבירות אלימות במשפחה, שאינן פטורות מיידוע על-פי דין.

• למרות שקיימת חשיבות רבה שהשימוע יתקיים לאחר שהועמדו לחשוד עיקרי החשדות וחומר החקירה, הרי שב-73% מהמקרים שנבדקו לא נמסרו לחשוד או לבא-כוחו עיקרי החשדות נגדו (או טיוטת כתב האישום המתגבש). ב-41% מהמקרים לא הועמדו לחשוד, קודם לשימוע, עיקרי חומר החקירה.

• כדי להבטיח התייחסות ראויה לטיעוני השימוע, קיימת הנחיה מפורשת של פרקליט המדינה בדבר עריכת חוות דעת המתייחסת לטענות השימוע, אך ב-27% מהמקרים לא קוימה ההנחיה. הימנעות כזו רווחת יותר במקרה שהשימוע מתקיים בכתב (ב-38% מהמקרים שנבדקו), מאשר לאחר שימועים בע"פ (ב-16% מהמקרים שנבדקו).

• ב-18% מהשימועים בעל-פה לא נרשם תיעוד כלשהו במהלך השימוע, ונמצאו מקרים בהם לא נרשם תיעוד כלל - גם לא לאחר השימוע.

• החוק וההנחיות מחייבים מתן הודעה בכתב לחשוד על ההחלטה שהתקבלה בשימוע, אך ב-61% מהמקרים לא קוימה ההנחיה לא נמסרה לחשוד הודעה בכתב על ההחלטה בשימוע. בנוסף לכך, ב-42% מהמקרים לא נמסרה לחשוד הודעה כלשהי (לא בכתב ולא בע"פ) על ההחלטה שהתקבלה בשימוע.

• נמצאו שמונה מקרים (מתוך 46 רלוונטיים) בהם ההחלטה לדחות את טיעוני השימוע ולהגיש כתב אישום, התקבלה על-ידי גורם שאינו מוסמך לכך (פרקליט המחוז הוא מי שהוסמך על ידו).


שינוי מהותי בקיום חובת היידוע


ההמלצות העיקריות של גרסטל:

• עריכת שינוי מהותי באופן קיום חובת היידוע - הנהגת הליך דו-שלבי (תחילה מכתב יידוע ובהמשך מכתב על סדרי השימוע לחשוד אשר יהיה מעוניין בקיומו); קביעת מסגרת זמנים למשלוח מכתב היידוע; קיום יידוע לחשוד שאינו עצור, בתיק שבו חשוד אחר עצור; קיום יידוע לכל חשוד בעבירת אלימות במשפחה שהוחלט להגיש נגדו כתב אישום - גם אם מדובר בעבירה פטורה מיידוע מכוח התקנות.

• הקפדה על מסירת חומר חקירה ועיקרי חשדות לצורך שימוע; הודעה לחשוד שלא פנה לקיים שימוע על פנייתו של חשוד אחר בתיק לקיים שימוע.

• בחוות הדעת הנערכת בתיק יצוין במפורש אם נשלח מכתב יידוע לחשוד ואם התקבלו ממנו טיעוני שימוע; הגורם המוסמך יתן החלטה מפורשת ביחס לשימוע - בין בהחלטה נפרדת, בין במסגרת ההחלטה הכוללת בתיק.

• עריכת עבודה מטה מעמיקה לגיבוש מדיניות סדורה בקשר לכל הליכי היידוע והשימוע, שבסופה תפורסם הנחית פרקליט מדינה אחת כוללת, וכן יונהגו נהלי עבודה פנימיים סדורים בכל היחידות המקיימות שימועים.