ביהמ"ש: "הותקפת בסכין? תתגונן בעדינות! וברח לביתך" <br>

בערבו של יום ה- 27.7.06 הגיע המנוח, הרצל מחבש ז"ל גבר בן 43, נרקומן שהיה גם שתוי באותה העת, אל בית קרוב משפחתו, המערער, מר אבי סידריס. הוא קרא למערער (לא מתואר איך. כנראה בצעקה מהרחוב) וביקש ממנו שירד למטה. המערער אמר למנוח שיעלה וציפה לו בגרם המדרגות שמול דירתו.

מיד כשפגש את המערער בגרם המדרגות פתח המנוח בדברים. "מה אמרת להם עלי?" הוא שאל. המערער אך הספיק לפתוח את פיו על-מנת לשוחח עם המנוח ולברר במה דברים אמורים, וכבר זינק לעברו המנוח בשאגות כשחוד הסכין המונפת שבידו מכוון אל המערער. המערער לא איבד את עשתונותיו ובין השניים החל להתנהל מאבק, שלמעט המערער שאף הוא מחמת מהירות הפעולות ובהלת האירוע מתקשה לשחזרו, איש אינו יודע במדויק מה ארע בו, רק התוצאות ידועות: ארבע דקירות – האחת בצד השמאלי של הגב והאחרות בצידו הימני של בית החזה הובילו למותו של המנוח שנפטר, כפי שנכתב בדוח הנתיחה, עקב אבדן דם.

לאחר שהסתיים המאבק בין השניים והמנוח שכב מתבוסס בדמו, לבקשת המערער התקשרה אשתו למוקד מד"א והודיעה על הימצאות אדם דקור בבניין.


עד כאן העובדות שאינן שנויות במחלוקת.


צוות המשטרה שהגיע למקום עיכב את המערער לחקירה, בה ביצע המערער את הטעות שהיא דפוס חוזר אצל חשודים בחקירתם הראשונית: מתן גרסה שקרית שעל פיה (אם תתקבל) יוסר כל חשד. טעות – מכיוון שלרוב הגרסה מופרכת, והחשוד מוגדר כבלתי אמין, מה שמניע את בית המשפט לקבל כל טענה של הפרקליטות מבלי שיתייחס ברצינות לטענות ההגנה שכן קו ההגנה כבר הוכח לגביו פעם אחת שהוא שקרי. המערער טען שהמנוח הגיע אליו והוא דקור...לאחר יום במעצר התעשת המערער וחזר בו מגרסתו הראשונה. לדבריו, שיקר במתן העדות שכן חשש שבאם יתאר את מה שבאמת קרה – לא יאמינו לו החוקרים. בדבריו המתוקנים טען המערער שהמנוח הגיע אל ביתו מסומם ושתוי ובשאגות "אני אחסל אותך" זינק לעברו וסכין בידו , מה שהוביל להתגוששות שבה נדקר המנוח למוות.המערער התבקש על-ידי המשטרה במספר תאריכים שונים לשחזר את ההתגוששות. דרישת צוות החקירה הייתה שהמערער יציג בפניו "תרשים אמירות, חבטות ודקירות". כלומר ישחזר - במדויק וברזולוציות גבוהות - את כרונולוגיית פעולות שני הצדדים באירוע. מכיוון שכשל המערער במשימה (הבלתי אפשרית?) על-ידי כך שבגרסה אחת תיאר דברים כדוגמת: "חבטתי בו לאחר שתפסתי את ידו והוא צעק", ובאחרת דברים כדוגמת: "חבטתי בו לאחר שתפסתי את ידו", הגדיר צוות החקירה את שחזוריו כמעוררי תהיות והם זכו בלא יותר אך בטח שגם לא בפחות מאשר בתואר "גרסאות סותרות", מה, שכמובן, "מוכיח" עד כמה החשוד אינו אמין. זאת למרות שהסברה הראייתית המקובלת גורסת כי הימצאות שינויים קלים בגרסאות שחזור של אירוע פתאומי דווקא מעידה על אמינות העד שככל האדם, אינו מסוגל לזכור מאורע בלתי מתוכנן מראש על פרטי פרטיו, ואדרבה – דווקא אם העד ישחזר במדויק את האירוע יש מקום לחשוד שמא בדה סיפור ומכיוון שהוא חושש להיתפס בשקריו הוא דבק בגרסתו ללא סטיה.

הפרקליטות הגישה כנגד המערער כתב אישום בגין רצח (בכוונה תחילה) על-פי סעיף 300 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בית המשפט המחוזי בחיפה לא שוכנע כי התקיים במערער היסוד של כוונה לרצוח והפחית את כתב האישום להריגה, בה גם הרשיע את הנאשם וגזר עליו 11 שנות מאסר ו-3 שנים על תנאי בטוענה שבפזיזות או בקלות דעת הוא התעלם מהאפשרות שמעשיו עלולים להמית את המנוח

טענת המערער - שהדקירות והמכות שדקר והיכה את המנוח נעשו לצורך הגנה עצמית ונפסקו למן הרגע שלא הייתה יותר סכנה מצד המנוח ומשכך על-פי הוראות סעיף 34 י' לחוק העונשין העוסקות בהגנה עצמית יש לפוטרו מעונש, נדחתה על-ידי בית המשפט שקבע שהנאשם לא רק הגן על עצמו – אלא גם המשיך לתקוף את המנוח אף לאחר שהלה כבר לא אחז בסכין, מה שמהווה תקיפה שלא כדין מצידו.

ומניין לו לבית המשפט שהמערער המשיך לתקוף את המנוח גם אחר שהלה כבר נוטרל, הרי איש למעט המערער והמנוח לא נוכח בזירת ההתגוששות? תשובה: מכיוון שלא עמד המערער במשימה שהוטלה עליו - לשחזר מספר פעמים את האירוע בהתאמה מדויקת בין כל גרסאות השחזור נראה לו לבית המשפט שהמערער אינו אמין.

להלן מספר ציטטות מגרסאות שחזור שונות שתבהרנה לאילו רזולוציות נדרש המערער ואיזה חוסר דיוק מוגדר, גם, על-ידי בית המשפט כ"גרסה חלופית" שמעידה שהמערער שקרן, מה שב"על כורח" מחייב את בית המשפט לסבור שצודקת הפרקליטות - שאף היא לא נכחה באירוע - בסברתה שהמערער תקף את המנוח גם לאחר שהלה נוטרל:


המערער - "תפסתי את היד שלו עם שתי הידיים שלי, הוא התנגד, תוך כדי שהוא מתנגד ואנחנו נלחמים הוא מושך לכיוון שלו ואני מושך לכיוון שלי, אז נמשכנו, הוא התכופף, ואז נפלתי עליו ככה (מדגים במעבר היד אל מעבר לשכמו של ב"כ המאשימה (המדגים לאותו עניין מ. נ.))" (עמ' 205 לפרוטוקול).

המערער (בגרסה אחרת)-"לא היה מצב שהידיים שלי ושלו היו חופשיות" (עמ' 186 לפרוטוקול).

מכיוון שעל-פי הגרסה הראשונה לעיל נראה (אם כי אין זה מחייב ואף הקורא יתקשה לדייק כך) שהדקירה בצד גבו של המנוח אירעה כשהסכין הייתה אחוזה בידו של המערער בלבד ("מדגים במעבר היד אל מעבר לשכמו של ב"כ המאשימה") ואילו בגרסה השנייה משמע שכל הדקירות בגוף המנוח התבצעו כשהסכין הייתה אחוזה בידי שניהם ("לא היה מצב שהידיים שלי ושלו היו חופשיות") ובשל עוד דוגמאות כעין זו מסיק בית המשפט שהמערער אינו אמין, כך:

"גרסותיו של הנאשם להתרחשויות סותרות ונעות מצד לצד. אפילו השאלה אם אחז בסכין ומתי עולה במספר גרסות, כל אחת כפי שנראה לנאשם באותו שלב כמתאים להעלותה. מרבית הזמן אמר הנאשם שעלה בידו להוציא את הסכין מידי המנוח. כפי שהבהרתי, קשה לקבל את גרסתו המתוקנת, והכבושה, שלפיה הסכין לא עזב לרגע את ידו של המנוח, והנאשם רק החזיק בידיו האוחזות בסכין וכך נדקר המנוח. הגרסה המקורית במשטרה (לאחר שויתר על גרסת "בא דקור") מצביעה, כפי שהראיתי בציטוט דבריו של הנאשם, שהסכין היה בידיו."

זאת ועוד, בית המשפט - מודע לעובדה שחשודים נוטים לשנות את גרסאותיהם עקב בהלה ראשונית וכי לעתים ובפרט כשמדובר במי שהותקף לפתע ייתכן שאין בשינוי הגרסה להעיד על היות החשוד שקרן באופיו – בכל זאת קובע כי מכיוון שהמערער אמר בתחילה שהמנוח (נרקומן שתוי) הגיע דקור, ולאחר מכן הודה שהוא הדוקר הרי שמדובר בשקרן עקבי שאין להאמין לדבריו.

בגופת המנוח נמצאו שרידי סמים ואלכוהול שהיו פעילים בעת המאורע. לדברי המומחה מטעם ההגנה, המנוח היה בעת האירוע בגילופין שפעלו על תודעתו, מה שיכול להסביר את טענת המערער שהמנוח נאבק גם לאחר שהמאבק כבר היה חסר סיכוי מבחינתו. אולם לדברי בית המשפט (דברים שאולי יוכלו לשמש את הנאבקים למען לגיטימציה של סמים) אין ראיה שסמים כאקסיומה משפיעים על המשתמש בהם, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו. כך נכתב אגב קביעת בית המשפט שמומחה ההגנה כלל אינו מומחה:

"...דחה בית המשפט את חוות-דעתו, וזאת הן מן הטעם כי מידת ההשפעה שהייתה לחומרים שנמצאו בדם המנוח על התנהגותו יכולה הייתה להיקבע רק באמצעות בדיקתו אלמלא מת", והן בשל מסקנתו כי גם עדותו של לוז'נסקי אינה עדות מומחה, שכן הוא חסר את הכישורים הדרושים להגדרתו כמומחה לעניין השפעת חומרים טוקסיקולוגיים על התנהגות."

מאחר ונדחו כל טענותיו ולסברתו העונש כבד מדי ערער מר אביסידריס בפני בית המשפט העליון.

לדברי המערער, אין לראות בו כעד לא אמין. את הסתירות בין גרסאותיו תלה בקושי הנעוץ בתיאור מדויק של המאורעות המהירים והמפתיעים שתקפוהו, ובנוסף, הוא טוען, הוא היה נתון בלחץ נפשי שגרם לו להתבלבל ולתאר בחקירות המשטרה דברים שאינם כסדרם. לשיטתו יש לקבל את גרסאותיו שנתן בבית המשפט - על פיהן ניכר שהוא תקף את המנוח רק במידה הנצרכת להגנה עצמית - כגרסאות אמת שניתנו לאחר שהדברים התיישבו על סדרם ונבררו במאזני השכל.

בפן הראייתי טוען המערער שבית המשפט המחוזי הרשיע אותו על סמך סברות וניחושי הפרקליטות שאך שיערה מה ארע בהתגוששות מבלי שהביאה ולו עד ראיה אחד. לדבריו, אף עדויות המומחים של הפרקליטות לא קבעו בפירוש שהוא תקף את המנוח לאחר שהלה כבר היה חסר יכולת להתגונן. משכך, טוען המערער, לא עמדה התביעה בנטל ההוכחה אל "מעבר לספק" סביר שבוצעה עבירה, ואין מקום להרשיעו.

עוד טוען המערער שאף אם ישנו מקום להרשיעו, נסיבות האירוע מקימות כר נרחב להקלה בעונשו שכן סוף כל סוף הוא זה שהותקף ואף אם "גלש" למעשה שאינו כדין, מכל מקום הוא נאנס לתחילת המעשה ורק לאחר מכן בשל הסיטואציה שנכפתה עליו עבר מתקיפה כדין (לצרכי הגנה עצמית) לתקיפה שאינה כדין.

לדברי הפרקליטות אין מקום לערעור. זאת על פי הכלל שערעור יתקבל רק היכן שישנה טעות משפטית, או טעות ראייתית קיצונית – מה שלא אירע במקרה דנן. לטענתה, הראיות שהובאו בערכאה קמא כנגד המערער, שהוכח לגביו שאינו אמין, מוצקות ודי בהן על מנת להרשיע את המערער.

בעניין העונש אומרת הפרקליטות שבית המשפט קמא התחשב דיו בנסיבות המקילות בגזרו על המערער בגין קביעת אשמו בהריגה – רק -11 שנות מאסר למרות שיכל על פי חוק לגזור 20 שנים, ומשכך אין מקום להקלה נוספת בגזר הדין.

לאחר הריטואל הקבוע של בית המשפט העליון "בשבתו כבית משפט לערעורים" בו מבהיר בית המשפט שהוא מתערב בהחלטות הערכאה הדיונית רק היכן שנפלה טעות משפטית או טעות ראייתית קיצונית, נפנה בית המשפט אל מילוי פרטי המקרה דנן אל תוך השבלונה בה הוא מסביר מדוע לא חלה טעות קיצונית בפסיקת ערכאה קמא גם במקרה אינדוידואלי זה ולכן הוא לא יתערב בהכרעת הערכאה קמא. כך:


"...כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם היא מוצאת כי המסכת העובדתית שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות..."

"...בענייננו, טוען המערער כי המדובר באחד מאותם מקרים חריגים, שכן לטענתו ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי אינם מתיישבים עם חומר הראיות בתיק. לאחר שעיינתי בהכרעת הדין ובחנתי את מכלול הראיות שהוצגו לפני בית המשפט המחוזי, לרבות תקליטורי החקירות והשחזור של המערער, הגעתי למסקנה כי דין טענה זו להידחות... ...הכרעת הדין מפורטת ומנומקת כדבעי..."

השופטת מרים נאור בהנמקות פסק דינה מאמצת את קביעות המחוזי. לדבריה, גרסאותיו הסותרות של המערער די בהן על מנת לפגום באמינותו, מה שפותח דלת רחבה בפני טענות הפרקליטות, מגובות בחוות דעת מומחיה, להוות מעין גרסה יחידה שניתן לקבלה כאמת עובדתית.

בעניין העונש סוברת השופטת נאור כי בית המשפט המחוזי נקט מידת רחמים בגזר דינו בהתחשבו בנסיבות המאורע החריג בו בערבו של יום שבבוקרו בילו השניים, המערער והמנוח יחדיו, הופתע המערער מניסיון הריגתו על ידי קרוב משפחתו המנוח.

מאחר ודיני העונשין - אחת ממטרותיהם היא הכוונת התנהגותו של האזרח, טרחה השופטת נאור לפרט בהנמקותיה (בהן שימש המערער כמשל) כיצד על מי מאיתנו (הנמשל) שיבוא מישהו להורגו לנהוג. בבקשה:

"...דקירותיו את המנוח היו בלתי נחוצות ובוודאי שלא נדרשו באופן מיידי. זאת ועוד, כפי שקבע ביהמ"ש קמא, למערער, אשר העיד על עצמו כ"חזק יותר בידיים" מהמנוח, עמדה האפשרות לסגת לביתו ולסגור אחריו את הדלת, וכן היתה בידו האפשרות להשליך את הסכין לנקודה מרוחקת מהישג ידו של המנוח ולהתמודד עימו באמצעות ידיו..."

הערעור נדחה

- בפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים.
- בפני השופטים מרים נאור, עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין.
- בשם המערער אביסידריס: עו"ד סימי פלג.
- בשם המשיבה מדינת ישראל: עו"ד אריאלי זיו.