אמריקה, ערש הקפיטליזם, המקום בו לכסף הפרטי אין גבולות, מקום בו עשיית כסף היא דת, ומקום בו הכסף הציבורי אינו מעורב בשוק הפרטי על-פי אידיאולוגיה צרופה, הפכה תוך שנה למדינה סוציאליסטית, המלאימה בנקים, והמממנת מקופתה את הצלתם ואת הצלת כל המדינה הענקית הזו מפני טביעה בבלון הנפוח של ה"מימון מחדש" של המשכנתאות, אשר הפך את שוק הנדל"ן באמריקה לשוק, הפך את רוכשי הדירות לפושטי רגל, ואת הבנקאים ומנהלי חברות הביטוח למולטי מיליונרים.

אמריקה היא אמנית ה-CHECK AND BALANCE. על-אף גודלה הענק, היא רגישה מאוד ליציבותה, וכאשר נדרשות החלטות בלתי שגרתיות, על-מנת לצמצם סיכוני יציבות של נושאת המטוסים הענקית הזו, יש מי שיקבל שם את ההחלטות, ויש מי שיבצע. ואנחנו טובעים בבלון אידיאולוגי שיצרנו לעצמנו, לא לומדים כלום, ולא מתקנים כלום, על-אף שיציבותנו רעועה פי מאה מיציבתה של אמריקה. לעומת נושאת המטוסים הענקים שם, אנחנו גיגית מחוררת השטה באזורים עמוסים בשודדי ים החפצים לחסלה, ולא פעם, כמעט הצליחו.

יש לנו אידיאולוגיה: אידיאולוגיית חופש הביטוי; יש לנו אידיאולוגיה: אידיאולוגיית חופש העיתונות.

בשל תורות אלה לכאורה, הפקדנו את החתול לשמור על החלב. אמרנו לעיתונאים, אתם אנשים אחראים, אנחנו לא נתערב לכם בנושאים של אתיקה, אתם, שרק אמת וצדק בגרונכם, תקימו מערכת לאכיפת אתיקה עיתונאית, ואנחנו לא נתערב לכם בעניינים. וכמה זמן יכול להחזיק הסדר כזה - יום, שבוע?

והרי יש עוד גופים שרצינו להקנות להם אוטונומיה משמעתית משל עצמם: עורכי דין, רואי חשבון – ושם, כאשר למי מאתנו יש ספק בניהול התקין של ההליכים שיזם, הוא יכול לערער לבית משפט אזרחי, ולהוציא את הלכלוך לכאורה החוצה, אבל העיתונאים הם קדושים, הם טהורים מרגע לידתם, הם יתנהגו כיצד שהם יתנהגו, ואיש לא יכול לגעת בהם. ובכאלה מצבים, הגורמים המובילים את אי-הסבירות ואת הניצול הלא-מיטבי של כלי התקשורת, הם דווקא בכירי העיתונאים, העיתונאים אשר על פיהם דברם יישק דבר בפוליטיקה, העיתונאים בעלי עוצמה לגמרי לגמרי לא פרופורציונאלית.

רוצים דוגמיות?

מכירים את ארי שביט? עיתונאי המשרה אמינות, שכל ואיזון. הביאו אותו לפאנל של "שיטת השקשוקה". אינני זוכר מה אמר שם בדיוק, אך הוא ודאי לא הגן באופן נחרץ על העיתונאי הקולגה שהפיק את הסרט.

לאחר ימים מספר מפרסם מתי גולן בגלובס - [קישור].

בשבת שלפני אותו פאנל טלוויזיוני רב רייטינג, פגש ארי שביט את עידן עופר בביתו של עופר, ומילת גילוי נאות אחת לא נאמרה באותו דיון על הפגישה הזו. ובמה עסקו השניים באותה פגישה? בגידול ג'וקים? אולי על פתיחה משותפת של בסטה לחסה בשוק הכרמל? מי יודע... [ראו הערה בסוף הרשימה]. בכך עבר לכאורה ארי שביט לפחות על סעיף 15 בתקנון האתיקה, וייתכן שהכשיל אף את הערוץ הראשון בכשל אתי:

"ניגוד עניינים
א. לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאי במצב בו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר.
ב. ...
ג. היה לעיתון אינטרס מהותי – כלכלי או אחר, בתחום התקשורת או מחוצה לו – בנושא של פרסום מסוים, יפרסם בצמוד לאותו פרסום גילוי נאות של האינטרס שלו.
ד. ...".

ולא רק שעבר לכאורה, על כלל אתי מרכזי, הוא עשה זאת בריש גלי, בערב רווי רייטינג, ללא כל מורא ופחד, כאילו מדובר בנורמה מקובלת, ומדוע שלא תהיה כזו נורמה מקובלת במקום בו אין דין ואין דיין? ולא רק שעבר לכאורה על כלל אתי מרכזי, הוא לימד שיעור את כל הסטודנטים לעיתונות, ואת כל העיתונאים המתחילים שכך צריך לנהוג, כי הרבנים, זקני השבט ומוביליו, הם הם הלפיד שלאורו (ובמקרה שלנו לחושכו) הולכת כל העדה, ובמקרה שלנו, לחושכו, הולכת לאבדון.

ועוד רבי אחד, רבי דן מרגלית, איש בעל קסם אישי יוצא מגדר הרגיל, ובעל הצלחה הגדולה מהקסם האישי שלו בעיתונות בישראל. בתו של דן מרגלית, שירה מרגלית, בוגרת, בכירה בערוץ השני הותקפה בצורה מאוד אלימה ברחוב, לעיני בנה, היא אושפזה, וככל הנראה סובלת עד ימינו אלה מנזקיה של אותה תקיפה אלימה.

מי שנתפס כחשוד בייזום ובמימון אותה תקיפה, הוא דודו טופז המנוח. יום אחד הגיע דודו טופז לדיון בבית המשפט, וככל הנראה השליך לפח האשפה מכתב אשר לא שלח מעולם, די מהר הגיע המכתב לכותרות של ערוץ 10, די מהר התקבלה התייחסותו של דן מרגלית, אבי הנפגעת, למכתב - [קישור]. דן מרגלית הגיב בראיון לערוץ 10 באומרו כי "המכתב הזה הוא מניפולציה מעוררת סלידה. יש שם כמה דברים איומים. הפושעים שנשלחו לבצע את המלאכה סירבו לבצע חלק ממה שטופז ביקש. הם למשל לא הסכימו לדקור או לשפוך על שירה חומצה". לדבריו, טופז בסך-הכל מנסה להביא להקלה בעונשו בהמשך הדרך.

וממתי מתייחס עיתונאי לנושאים הקשורים לבני משפחתו? מי נותן לו הזכות להשתמש במכתב שמעולם לא נשלח, מכתב המוגן לכאורה על-ידי חוק הגנת הפרטיות ותקנון האתיקה? אם בארזים של העיתונות נפלה שלהבת, ולא סתם שלהבת אלא שריפה רבתי מתחוללת שם, ואיש לא מכבה את האש, ומה יגידו אזובי הקיר? ומה נגיד אנו שהשרפה הזו מאיימת לכלותנו?

בכל פעם שהגיגית שלנו בסכנה מבחוץ, אנו רגילים להתגייס על-מנת לעקר את הסיכון, אך כאן מדובר בסיכון מביית, סיכון אשר איני מכיר אף פוליטיקאי שינסה להתמודד אתו, כי הוא יודע די בוודאות, שבעשותו כן הוא גוזר על עצמו כליה פוליטית ותדמיתית. ואין ברירה חבר'ה, גולם העיתונות קם על יוצרו, רשות השלטון הרבעית הפכה לרשות השלטון הראשונה, מי שמנהל בפועל את המדינה הם דן מרגלית וארי שביט, לעומתם ביבי וליברמן הם עוד אנשים שקוראים להם מנהיגים, אבל בפועל הם רק ממשלת הצללים של השליטים האמיתיים. ולשליטים האלה אין דין ואין דיין, אין תקנון ואין גבולות, והם מובילים אותנו אל האין מוצא.

ככל שהמדינה חפצת חיים, היא חייבת להטמיע שחיינו תלויים במידה רבה בייחודיות שלנו כעם של מוסר וכעם של עבודה, וכאשר שומרי הסף פורצים כל גדר אתית, ובמקום להיפגע מכך הם מקודמים בדרגות, זוהי תחילת הסוף של החזון, זוהי הכרזת כניעה אל מול מציאות שיצרנו ומחובתנו לשנותה. ורק קביעת חוק עיתונות חדש, אשר יגדיר את החובות האתיות של העיתונאים, את חובותיהם האחרות, וגם את זכויותיהם, יגדיר את גופי השיפוט המשמעתיים, ויגדיר את מערכת בתי המשפט הכלליים כגורם בפניו מערערים על החלטות מנהליות או שיפוטיות של העיתונאים, תציל אותנו מן ההתאבדות הקולקטיבית שלנו אשר בראשה עומדים מספר אנשים מאוד מצומצם אשר לוקחים את הדמוקרטיה שלנו למקום שאסור לה להיות בו.

הערה: לאחר שכתבתי את הדברים לעיל מצאתי בהארץ את הסברו של ארי שביט לביקור בביתו של עידן עופר, ואני מביא אותו כלשונו: [קישור].