תערוכה חדשה בהשראתו של גדול משוררי איטליה, פרנצ'סקו פטררקה,
תתקיים במסגרת אשכול של תערוכות אשר יפתח באוניברסיטת בן-גוריון ב-2 במרס 2004, בגלריות במרכז הלמידה, במועדון
הסגל ובמנזה ב"בית הסטודנט". במסגרת התערוכה יוצגו שתי תערוכות: האחת של אבנר כץ, "טפטים לפטררקה" והשניה של הצלם יאיר ברק, "התרמית של השוליים".
תערוכתו של אבנר כץ "טפטים לפטררקה" מציגה 30 ציורים ורישומים שנעשו בעקבות 22 סונטות ושתי סיסטינות של המשורר האיטלקי פרנצ'סקו פטררקה (1304-1374), מגדולי המשוררים האיטלקים בתחילת הרנסנס. את עיקר שירתו הלירית הקדיש פטררקה לאהובתו לַאוּרָה, אישה נשואה שהכיר בכנסייה בצרפת ונפטרה ממחלת הדבר. בקובץ הסונטות על חייה ומותה של הגבירה לאורה, הוא מתאר את ייסורי האהבה ואת דמותה של האישה הנערצת ובחלקו השני הוא מתאבל ומקונן על מותה של אהובתו.
כץ הושפע בעבודותיו משירתו של פטררקה בתרגומה של לאה גולדברג, בשנים 1999-2000, בעת שהותו בשנת שבתון בארצות הברית. שירתו העניקה לו השראה לעבודות אשר הוצגו בתערוכת יחיד במוזיאון לאמנות ישראלית, ברמת גן (2000), וחלקן מוצג עתה בחללי מרכז הלמידה ומועדון הסגל בבית הסטודנט באוניברסיטת בן-גוריון.
ב-24 הציורים שבתערוכה הנוכחית מופיעים ארבעה דימויים החוזרים שוב ושוב, שש פעמים כל אחד, בווריאציות שונות. ארבעת הדימויים הם: איש מפזר תפוחי-זהב; איש שופך מים מדלי; איש מועד במדרגות; איש אוחז בממחטה. החידתיות הטמונה בפעולות אלה והאזכורים מתולדות התרבות המהדהדת משאירים את משמעותם של הדימויים פתוחה. כך, למשל, תנוחת האחיזה של הממחטה מתקשרת לבכיו של אדם אבֵל, אבל רומזת גם לכיסוי הפנים כהגנה מפני חיידקי המגיפה. שפיכת המים ופיזור תפוחי-זהב עשויים לרמז על מעיין הבתולין, על דמעות, או על "שפיכת הלב" בפני האהובה.
כדי לייצג כל זאת באופן חזותי, משתמש כץ בהדפסי לינול על טפטים כ"מצע מוכן" לציוריו. הטפט הדקורטיבי, עטור פרחים ובעל מרקם מודפס ומתמשך, משמש אותו כתשתית לדימויים המודפסים ולנגיעות האקספרסיביות המשתנות בחומרי ציור מגוונים.
אוצר התערוכה, חיים מאור, מתאר: "כץ עוטף את הגלולות המרות של החיים והמוות במתיקות צבעונית. בתוך האורנמנטיקה והדקורציה שבטפטים היפים מסתתר כאב האהבה ושברון הלב, צער הערגה אל הבלתי-מושגת ויגונו של המתאבל על אובדנה. כץ משתמש בקריצה כדי לספר סיפורים טרגיים החוזרים על עצמם כמו טפט חבוט; סיפורים על אודות אנטי גיבורים שאינם לומדים לקח מן הניסיון: שוב ושוב הם שופכים את רגשותיהם כמים, מועדים במדרגות, מנסים ללקט את תפוחי אהבתם המפוזרת או להסתיר את דמעותיהם מאחורי הממחטה.
בשבעת הרישומים החותמים את התערוכה שולטים גווני שחור, לבן ואפור. בתוך רשתות הקווים של הרישומים הללו, משל היו קורי עכביש, לכודים דמויותיהם של זוגות אוהבים וגברים בודדים, מהרהרים בשורותיו הנצחיות של פטררקה", דברי חיים מאור אוצר התערוכה.
התרמית בנוף
הצלם יאיר ברק, בתערוכתו "התרמית של השוליים" מנציח פינות נוף שונות בישראל בשנים 2000-2003, ומצלם את נופי התפר שבין המראות העירוניים של גוש דן לבין המראות הכפריים-חקלאיים אשר בשוליו. עיון מעמיק בגוף העבודות של יאיר ברק, חושף את התרמית: הפסטורליות הכאילו-רומנטית של הנופים - המזמינים את הצופים לחבור אליהם ולמצוא בתוכם מקלט מהלחץ החברתי-פוליטי הישראלי, מפלט מתזזית העיר ומלהט האקלים, בריחה מן המורעל והנגוע שבזיהום הסביבתי - מתגלה כתפאורה כוזבת המכילה בתוכה שניות מתעתעת.
כאשר מתבוננים במכלול המצטבר של דימוייו, האווירה נעכרת: חורשת האקליפטוס מתגלה כמטילה אימה בלתי מוסברת ומעלה חשש מפני הטרדה מינית או אלימות; הנחל הזורם הוא נחל מזוהם; החממה החקלאית היא בועת ניילון המפרידה בין החוץ לפנים ושולטת על האקלים שבתוכה. הירקות הגדלים בה הונדסו גנטית ושורשיהם נטועים בערוגות הבושם של התחמיץ התעשייתי; ערמת הגזם הרקובה היא שריד לחורשת אורנים שנעקרה; עץ הברוש הבודד רומז על בית הקברות הצבאי שלצדו.
מאור: "תצלומיו של ברק מכילים ומצפינים בתוכם את היופי הגלוי ואת המוות הסמוי, וגם את צדם האחר - את הרגעיות השברירית של שלוות החיים ואת הנצחיות הסטואית של המוות. יש בהם שאריות של אשפה ופסולת עירונית לצד נבטי הגידולים הפורצים מתוכם, כמו עוף חול המגיח מתוך אפרו. מבנה החממה, הספסל או הברוש, ערמת הגזם או הנחל המזוהם - כל אלה מתגלים כסמלים כפולי-משמעות, שיופיים ואֵימתם שלובים זה בזה".
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
