עו"ד ורו"ח עדי כהן השמיץ לקוחות לשעבר בתביעת מיליונים חסרת בסיס שהגיש נגדם. כך קובעת שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, חנה פלינר.

כהן היה בשנים 2012-1981 רואה החשבון של בני הזוג יוסף מוטלוגאלו ורשל מוטלוגאלו ושל חברות שבבעלותם. בשנת 2015 הגיש כהן תביעה בסך 7.5 מיליון שקל נגד בני הזוג והחברות, בטענה שהפסיקו שלא כדין את ההתקשרות איתו, כולל דרישה שישלמו לו את שכרו הצפוי ל-16 השנים הבאות. בתביעתו טען כהן, כי בני הזוג ביצעו מעשים בלתי חוקיים (כולל גניבה כביכול של 30-20 מיליון דולר מהוריה של רשל) וכי יוסף נהג בצורה בלתי מוסרית כלפי אשתו.

מוטלוגאלו דחו מכל וכל את טענותיו והאשמותיו של כהן. לדבריהם, הם מעולם לא התחייבו להעסיקו ללא מגבלת זמן, אלא העסקתו חודשה על בסיס שנתי בידי החברות השונות. עוד אמרו, כי הפסקת ההתקשרות נבעה מסירובו של כהן למסור להם פירוט של שכר טירחתו ומשום שסירב לחתום על מסמכים שהיו דרושים לחברות.

פלינר קיבלה (4.9.19) את עמדתם של מוטלוגאלו כמעט במלואה. כהן לא הוכיח שההתקשרות עימו הייתה בלתי מוגבלת בזמן, וקיים ספק רב אם בכלל ניתן ליצור התקשרות כזאת כאשר מדובר בעורך דין וברואה חשבון שהיחסים עימם מצריכים אמון. אומנם לא מדובר בהתקשרות אשר התחדשה מדי שנה, אך היא הופסקה מסיבות הוגנות - סירובו הבלתי-סביר של כהן לפרט את שכרו, והלחץ שהחל להפעיל על בני הזוג בדמות סירובו לחתום על מסמכים. פלינר מוסיפה:

"באופן כללי לא ברורה גרסת התובע לעניין הפסקת ההתקשרות בשל חשיפת מעשים פסולים וכו' - אזכיר כי מדובר ברואה חשבון מקצועי, האמון מזה כשלושים שנה על הדוחות הכספיים של החברה. אם אכן, כטענתו, רק בחודש אפריל 2012 נגלה לו אודות אותם רישומים כוזבים בדוחות, היכן ההתראות בכתב בעניין? הכיצד מבקש הוא להמשיך ולתת שירותים לאותם אנשים מושחתים ובלתי מוסריים (כביכול) שנגלו לעיניו במערומיהם? מדוע לא בחר לחדול מייצוג באופן מיידי והכיצד מסכים הוא לדון בהמשך העסקתו במערכת מושחתת (כביכול) שכזו, אגב סיכון רישיונו? תהיות אלו, כשהן מצטרפות לאי הוכחת טענת המעשים הפסולים, מובילות אותי לדחות את גרסת התובע באשר לסיבות להפסקת הקשר ולאמץ את גרסת הנתבעים, לה מצאתי תימוכין רבים".

בסיום פסק הדין אומרת פלינר: "מתביעתו של התובע לא נשאר כמעט דבר: תביעה על סך של 7.5 מיליון שקל, אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וכללה נתבעים, כולל מנהל החברות ואשתו, נדחתה כמעט במלואה, וכל שנותר הוא חיוב על סך של 108,568 שקל, המהווה את יתרת השכר לו זכאי התובע עבור שירותיו. לא 'חתונה קתולית'; לא הבטחות לשיתוף פעולה לעולמי עד; לא רמאויות, שחיתויות, גניבות ובגידות - לא הוכח דבר מכל האשמות חמורות אלו, טענות שמראש דורשות רף הוכחה מוגבר. נותרנו עם חברות אמחתית ואמיצה, אשר הייתה מעורבת במתן שירותים, שבאה לקיצה, על-רקע דרישות כספיות שלא נענו. האם היה מקום להגיש את התביעה כפי שהוגשה? האם בחסות ההליך השיפוטי וזכות הגישה לערכאות הנייר סובל הכל? סבורה אני כי יש להשיב על כך בשלילה.

"...סבורה אני כי לא רק סכום התביעה הינו מופרך, אלא גם העילות והדרישה לתשלום השכר השנתי למשך 16 (!) שנה קדימה, מעבר לגיל הפנסיה של התובע; ללא הפחתת ההוצאות שבוודאי היו נגרמות לו אילו עבד עבור התובע; ללא תימוכין ולו באסמכתא משפטית אחת המלמדת על תקדים שכזה.

"כאן אשוב ואזכיר את ההתנהלות מול הנתבעת לאורך ההליך - החל מההחלטה לכלול אותה כנתבעת ישירה בתיק; עבור בדרישות לחייב אותה במענה לשאלון מטריד ובלתי רלוונטי; בדרישה לחקור אותה בחקירה נגדית, עוד בטרם הגישה תצהיר. קשה להשתחרר מהרושם שצירופה כנתבעת להליך נעשה מטעמים טקטיים.

"מעל לכל - בחירת התובע, במודע, הן בכתב התביעה, הן בתצהיר, הן בחקירות הנגדיות, הן בסיכומים, להזכיר ולהאריך בטענות בלתי רלוונטיות בעליל - הן הטענות האישיות, הנמוכות, הצהובות, שנועדו להציג את הנתבע באור שלילי, אגב רמיסת צנעת הפרט (נימוק שהעלה התובע בזמנו על-מנת להצדיק את סירובו ליתן פירוט שעות עבודה). הבהרתי כבר במהלך ההליך כי בית המשפט לא יתן לכך יד; לא ראיתי מהי הרלוונטיות בטענות וכיצד הן יכולות להשפיע על הפיצוי לו יהא זכאי התובע, אם בכלל".

כאמור, פלינר חייבה את מוטלוגאלו לשלם לכהן 109,000 שקל - וחייבה אותו בתשלום הוצאות בסך 150,000 שקל. את כהן ייצג עו"ד טל בננסון, ואת מוטלוגאלו - עו"ד גיל אגמון.