הרב הראשי הספרדי ניצל אירוע להשמעת אמירות פוליטיות

הוועדה המסדרת בראשות ח"כ אבי ניסנקורן אישרה את בקשות ההתפלגות של סיעת יהדות ושל סיעת הרשימה המשותפת. בדיון שנערך (יום ב', 30.12.19) בוועדה הוחלט לאשר את בקשת חברי הכנסת מנסור עבאס ואחמד טיבי לפיצול סיעת הרשימה המשותפת לארבע סיעות: חד"ש, רע"ם, תע"ל ובל"ד.

הנה, ביבי מבקש חסינות מפני העמדה לדין. הוא שיקר בראיון שערכה עימו קרן מרציאנו כי לא יבקש חסינות. עניין של מה בכך, מה זה בשביל ביבי לא לומר אמת? קטן עליו. ראש ממשלה שעושה כן הוא כמו עד-מדינה, שמורשע בהודאה של עצמו, ומוותרים לו על העונש.

אין בגוש הימין ח"כ רציני אחד שמאמין כי ד"ר אביחי מנדלבליט "תפר תיקים" לבנימין נתניהו. אולי אפילו לא מיקי זוהר. לכל היותר יש מי שסבור כי מנדלבליט טעה בהעמידו את ביבי לדין. ההבדל הוא דרמטי. כי טעות היא טעות ואילו "תפירת תיק" היא במזיד, בכוונה רעה, ומעוגנת בתרבות השקר.

הפריימריז בליכוד מאחורינו. הכל טענו שם, במיוחד ממחנהו של בנימין נתניהו, כי התוצאה הייתה מזמן רשומה על הקיר. אז מה? גדעון סער ועוד כמה ח"כים שתמכו בו בפומבי היו כל כך מטומטמים שיצאו ל"חרקירי" פוליטי כדי לחסל את עתידם?! לי זה ברור שסער ידע, כמו כולם, שהוא יזכה בקושי לכמה אחוזים יותר ממה שזכה בשעתו משה פייגלין ה"אגדי", שהתמודד נגד נתניהו על ראשות הליכוד. אם כך מדוע בכול זאת סער עשה את מה שעשה, שהרי הוא איננו "מתאבד" פוליטי. התשובה מונחת בראייה די חדה לעתיד הקרוב - שמזמן כבר איננו רחוק, מצידו של סער.

זה לא חדש. השמאל הבין שלדרכו המדינית והכלכלית אין מספיק קונים בציבוריות הישראלית, ולכן הוא עסוק בהסוואה ובטשטוש ההבדלים, כדי למשוך גם מצביעים שבעצם תומכים בדרך הימין. התרגיל הזה הצליח לו ב-1992, והביא עקב כך להסכם אוסלו, וגם ב-1999, והביא לגל הפיגועים הידוע בכינוי "האינתיפאדה השנייה".