איש ואישה

העולם של נורית מסתובב סביב עצמה. סביב השמלות שהיא קונה בחנות יד שנייה, כאלה עם תחרת קרושה צרפתית. נורית נראית כמו תמונה דהויה, רגליה יחפות וכפותיהן שחורות. היא מסתובבת יחפה ברחובותיה של השכונה בה היא מתגוררת. פניה חפות מאיפור ושערה השחור גולש על כתפיה וגבה, מגיע עד למותניה. פניה החיוורות הן ניגוד גמור לצל הלילי האופף את גבה וכתפיה. יש בה זריזות, היא המתורגמנית של הסופר הידוע בהונגריה א.ל. סופר כושל החולם להיות רם אורן הבא. היא דוברת הונגרית ופולנית על בוריין ומתרגמת לו את סיפורי הילדים שכתב לשפות אלו.

בפולין ובהונגריה הוא סופר מוכר. בארץ איש לא שמע על אודותיו. המרירות עולה על גדותיה כשהוא מספר איך הלך להוצאות ספרים והתדפק על שעריהן, השאיר את חומריו ונדחה על הסף. רק עם נורית יש לו קשר אל העולם. כשהוא מדבר איתה בפולנית, היא הופכת מאישה תימהונית לנסיכת חלומותיו. בלילות מתוך שינה, הוא מתאווה אליה. סופר מזדקן האוחז את מבושיו לילה-לילה עד גמירה.

נורית באה לבקרו שלוש פעמים בשבוע. עובדת מבוקר עד ליל. חמוקי גופה ורזונה מעוררים בו מאווים כמוסים. כשהיא מקלידה את סיפוריו בהונגרית, הוא עורג אליה בעיניים כלות. לשונו יוצאת לשיטוט על שפתיו, ריר מבצבץ בזוויות שפתיו. נורית שקועה בעבודתה, עיניה קולטות את מבטו המיוחם, משימה עצמה כלא יודעת ולא מרגישה. הכי טוב לה בעולמה. שם איננה צריכה למסור דין וחשבון על מעשיה. היא מקלידה במהירות. צלילי שופן נוגנים בחדר. א.ל. חובב מוזיקה קלאסית, הוא שוקד על התרבות ונורית שוקדת על הכתיבה. תמיד מכבדה בביסקוויטים של "פתי בר", עם כוס תה אשכנזי בהיר-בהיר. מעולם לא כיבד אותה בדברי מאפה. את שכרה שילם לה כל חודש, בדיוק מה שמגיע לה, פרוטה לא פחות ופרוטה לא יותר. חולצתו המרושלת הייתה ניגוד מוזר לייקיות ממנה ספג את אורחות חייו.

ביתו של א.ל. שוכן ליד הים. כל הפסקה בת שעה, הייתה נורית מהלכת במים ומצחקקת כמו ילדה קטנה. החול הרך היה טובע מתחת לכפות רגליה. המים היו מקרצפים אותן. כשהיה עומד במרפסת ביתו, היה זה הסימן שהפסקתה הסתיימה. לא צריך שעון ביולוגי, מספיק היה לראות דמות חסרת מנוחה טורפת בעיניה כל תנועה של נורית, כדי להבין שהגיל לא משחק כאן תפקיד. תאוותו מגרה את חושיו הרדומים. איש בן שבעים, המרגיש שהוא חי במרכז העולם. מאמין שהוא ויקטור הוגו הישראלי, הכותב הכי טוב מהרבה סופרים ישראלים, אם הוא מפורסם בחו"ל, אין סיבה שלא יהיה מפורסם גם פה בישראל. סיפוריו על חייו במחנה ברגן בלזן, מה מתוך זה אמת ומה מתוך זה שקר. אין לדעת. א.ל. חי בעולם משלו. הוא לא רואה אף אחד ממטר. הכל סובב סביבו. אפילו נורית מדומה לסוסה פראית שיש לאלפה. בלילותיו הוא דוהר ביערות המכושפים של גופה, המצעים הרטובים הם עדות לסערת לילותיו.

נורית מהלכת במחשבותיו. מיום שהכירה, היא ממלאה את עולמו. לעתים הוא אדונה המפציר בה להצליף בו עם המגלב ולעתים הוא תולה בה עיניים מצועפות בכאב מייחל לתשומת לבה. ממציא בשבילה סיפורים, מאמין במילותיו, נשבע שהוא רואה בה כבת שיכולה הייתה להיות לו, אם היה מתחתן. אך כשהיא הולכת לביתה, שבה הבדידות כמו צייד לארוב לו, לעטוף אותו בידיים מיומנות ומנוסות.

מה נורית מוצאת בים המלוכלך הזה שאדוותיו קושרים לחול הזהוב כתרים שמשיים? הוא נעמד על קצה גדות החול מביט אל צבעיו המשתנים של הים. מתוך עיניו הוא רואה את פניה של נורית בדמות סירנה. חצייה אישה וחצייה דג. הוא משפשף את עיניו, האדוות נוגעות בשולי מכנסיו. הוא מתרחק מהים והולך לסעוד את לבו במסעדה של אשר. שם הוא פוגש בפושקין, פולני מבית טוב. לבו של פושקין נדם פתאום, ראשו צנח אל צלחת החומוס. כשהובא לבית החולים לא ניתן לעשות דבר. כדי להרשים את נורית, סיפר לה שעשה לו עיסוי לב, שיש לו ידע בעזרה ראשונה, שהוא הגיבור האולטימטיבי של השכונה, בעיקר של המסעדה. לא איבד את העשתונות, מיד נטל פיקוד והתקשר למוקד 100. עיניה של נורית אמדו אותו לשבריר שנייה. "מעשה טוב עשית אברי". אישוניו התרחבו מגודל המחמאה. 'הצלחתי להרשים אותה, הצלחתי לגעת בה. שתחמיא לי, אני זקוק למילותיה המלטפות, מתאווה להניח ראשי על לבה ההולם. שתחמיא לי, אני אוהב שהיא מביטה ככה אל עיניי, האם היא רואה שאני זקוק לה נואשות? האם היא רואה, שאני אוהב אותה? אני בן שבעים בחודש הבא ומרגיש כמו בן שלושים, מתאווה אליה. ניחוח הבושם שלה חודר אלי, מלהיט אותי כגץ, אני מתלקח, חושיי ואיבריי נערמים למדורה של ל"ג בעומר. הלוואי שתגשים את מתנת יום ההולדת שלי'.

"צריך לחגוג, היום אתה הגיבור שלנו. יש לך ברנדי בבית, בוא נחגוג". הציעה לו, כשהניחה את עבודותיה ליד המחשב. אברי הניח את הבקבוק אחרי שמזג את הנוזל החום לשתי כוסות פלסטיק. "אין לך גביעי זכוכית לשתייה מהסוג הזה?" הביטה אל עיניו, "זה מאוד רומנטי לגמוע את הנוזל בגביעים?". כמבין את הרמז, קם אברי ממקומו ופתח את הוויטרינה, גביעי בדולח מאובקים שמחו שראה אותם. הוא נטל שני גביעים ורחץ אותם במים וסבון. אורם הבוהק חייך אליו כאומר לו: "הגיעה שעתך". בדרכו אליה פתח את כפתורי חולצתו, הרים את צווארונה, הציץ במראה, פלומה דלילה של שיער שיבה הביטה בו, 'עכשיו אני דומה לג'יימס דין. היא תתאהב בי'.

"יש לי דיסק של מייק בראנט", הוא עיווה פניו, אך אִפשר לה להחליף את שופן. צלילי קולו של הזמר האהוב עליה בשיריו הרומנטיים התפשטו בחדר. הם שתו לחיים. הגירו לקרבם בקבוק שלם של ברנדי 777. חום הגוף להט. נורית התפשטה ראשונה, עופרי שדיה הזדקרו אליו, רעבונה לא ידע שובע. היא הפשיטה אותו בפראות והובילה את גופו המתנדנד אל מיטת חדר השינה.

ביד שמאל גילתה את המספר הכחול. תמיד הלך עם שרוולים ארוכים. עכשיו כשהיא גוהרת מעליו, אברו המדולדל לא מתקשח. היא באה אליו רכה כתינוקת, שוכבת לצדו, אוספת את ראשו אליה. עיניו הפקוחות בוכות... היא עוזרת לו כאחות רחמנייה... מכניסה לפיו את אחד מעופריה. לשונו מוצצת בגרגרנות. גופו מתעורר. אצבעותיה מלטפות את גופו. לשונו מרעידה את גופה. היא מגישה לו את עופר השד המיותם והוא נאחז בין חלום למציאות, מתענג על כל מציצה, כל ליקוק מרעיד את גופו. את מלאכת הקודש בכיבוש נשים ידע עוד קודם. הוא מלקק את בטנה ונורית צוחקת. "אתה מדגדג אותי". הוא לא משיב ולשונו יורדת אל חמוקיה החטובות וגופה נע במחול חושני. בגדות שפתי ערוותה לשונו מחלחלת וחודרת. איבריה של נורית מתחילים לרקוד באקסטזה יצרית. קולות של עונג יוצאים מפיה: "עוד, עוד... תיקח אותי". אברי שומע, מחדיר את איברו ואשדות חמים זורמים לתוכה. רעבונה מציק לה, אברי רדום לידה, חיוך מתוק נסוך על שפתיו. מתנדנדת היא הולכת מצד לצד כשהחמרמורת מציקה לה. מקלחת במים קרים מאזנת את הראש אך לא את הגוף. היא מכינה לעצמה בוץ טורקי ולוגמת ממנו לאט-לאט מציתה לעצמה סיגריית קנט ארוכה. שמש חורפית מגיחה מבין העננים. היא יוצאת לדרכה. עוברת ליד המסעדה של אשר. סועדים שהכירוה מברכים אותה לשלום בנדנוד ראש. רק רחל המרוקאית, רעייתו של אשר, דורשת בשלומו ומספרת לה בהתלהבות: "את לא יודעת, מה היה לנו פה אתמול. פושקין קיבל דום לב. הראש שלו נפל בתוך צלחת החומוס. ואברי צרח וצעק תזמינו מד"א, משטרה. אחר כך ישב בפינה של המסעדה והתחיל לצרוח בשפה שאני לא מכירה. זה לא פולנית וזה לא הונגרית. אשר הביא לו מים... אנשים ניסו להתקרב אליו והוא ישב מכווץ כמו עכבר בתוך עצמו יותר משלוש שעות. אחר כך קם והלך הביתה... אז תגידי מה שלומו, הוא בסדר, השלום לו?"

נורית הנהנה בראשה וחייכה ואמרה: "שלום לו ושלום לנו".