פרשת השבוע, פרשת "לך לך" המונה קכ"ו פסוקים ושבה ישנו איזכור מצוותי, אחת משלוש המצוות שבספר בראשית, קרי: "מצוות המילה", היא המשכה הישיר של הפרשה הקודמת, פרשת נח. בשבעת פסוקיה האחרונים של פרשת נח התורה מספרת הן על הולדתם של שלושת בני תרח: אברם, נחור והרן והן על "יוזמתו הברוכה" של תרח לאחר מותו של הרן, לקחת את שני בניו הנותרים: אברם ונחור ואת נשותיהם, כמו גם את נכדו לוט "ללכת אל ארץ כנען", ארץ יעד בלתי מוכרת לחלוטין והרחוקה מאור כשדים, מולדתם ומכורתם של תרח ומשפחתו, כ-1,600 ק"מ.
בתחילתה של פרשתנו מצוין בפשטות שאברהם אבינו [וגם שרה אמנו, על-פי "מדרש ג"ם שהרי: "שרה שקולה לאברהם"] מצווה על-ידי הקב"ה באמירה שאינה משתמעת לשניים: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" והגם שסופה ותוצאותיה של צווי והליכה אלה ישתלמו לאברהם, כעדותה של תורתנו: "ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה". ועל כך מוסיף גדול פרשני המקרא, רש"י ע"ה בשמם של חז"ל: "לך לך" - "להנאתך ולטובתך".
לאור האמור, ניתן לקבוע חד-משמעית שאברהם לא היה הראשון [כפי שטוענים חלק מן הדרשנים] שעזב את כור מחצבתו, את העיר אור שבחבל כשדים, עיר חשובה מאד שבתקופה הקדומה שימשה כמרכז מדיני-ממלכתי של הממלכה השומרית, כשיעד הליכתו ומגמת פניו ל"ארץ כנען", היא ארץ ישראל. אולם, אין ספק שבציות המוחלט ל"ציוויו של האל" ובהליכתו לארץ היעד במסירות נפש על אנושית, אברהם, כמו גם, שרה "קונים את עולמם" ונכנסים לתוך "פנתיאון השמות הנצחי של עם ישראל לדורותיו" כמחוללי ומייסדי "האומה היהודית-הישראלית-העברית" כפי שהנביא ישעיהו [פרק נ"א, ב'] אומר: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם".
הליכתם הארוכה הייתה הליכה לא פשוטה ולא קלה כלל וכלל. סביר להניח, שאברהם ושרה, ביחד וכל אחד לחוד, חוו קשיים עצומים, כמו למשל: קושי הדרך וההליכה, שינויים במזג האוויר, חוסר מזון וחוסר מים, ואולי, בעיקר, סביבה מסוכנת ועוינת וכו' וכו'. ויפה דרשו חז"ל, על אתר, שהדרך גורמת למיעוטם (=לצמצומם) של שלושה דברים חשובים בחיי כל אדם: פרייה ורבייה, ממון ושם. ושניהם, אברהם ושרה, עושים זאת תוך כדי הפצתה של "דת חדשה" בעולם, דת מונותיאסטית, כלומר: דת שדוגלת באמונה באל אחד ויחיד, בורא העולם והמכווין את מעשיהם של הבריות. דת זו הייתה הניגוד המוחלט לדת ששלטה באותה תקופה, דת פוליתיאסטית, כלומר: דת שדוגלת באמונה באלים רבים, עבודה זרה ועבודת אלילים. ויפה דרשו חז"ל את הפסוק: "ואת הנפש אשר עשו בחרן", מכאן: "שאברהם היה מגייר את האנשים ושרה הייתה מגיירת את הנשים".
ומדוע לא תרח? מדוע לא אביו מולידו של אברהם זוכה בכל הכבוד שזכה בו אברהם? והרי הוא היה הראשון, למען האמת, אשר יזם את עזיבת אור כשדים וסביר להניח שעשה זאת משום ש"הרהורי תשובה" עלו בראשו של תרח כאשר ראה, על-פי המדרשים, את "נצחונו הגדול" של אברהם בנו כנגד נמרוד ואליליו ובעקבות "מותו של הרן" משום שהצהיר בגלוי ש"הוא בצד של אברהם"?!
ונראה לתרץ, שתרח, אכן, החליט להעתיק את מקום מגוריו מאור כשדים הפגאנית והאלילית אל ארץ כנען כדי "לפתוח דף חדש" ביחסיו עם האל, בבחינת: "משנה מקום, משנה מזל". אבל, בערך במחצית הדרך, כשהוא ומשפחתו מגיעים אל העיר חרן, שמלבד היותה "מרכז מדיני וכלכלי" חשוב היא שימשה בעיקר כ"מרכז דתי חשוב ומפורסם בעולם העתיק". בחרן, היה קיים מקדש האל "סין", אל מסופוטומי ששימש כאל הירח, אל הלבנה. תרח, "שינה כוון" וחזר אל השקפת עולמו "מקדמא דנא". הוא התמקם בחרן והשתלב בחייה הפגאניים והאליליים, כעדותה של תורתנו: "וישבו שם"! תרח, מת ונקבר בחרן. הוא מעולם לא יצא מממנה! תרתי משמע! לא יצא פיזית מחרן כדי להמשיך ב"תוכניתו המקורית" ולא יצא מהשקפת עולמו החרנית. הוא נעצר שם ולא השלים את משימת חייו כדי לבצע את השינוי המיוחל. לתרח נגמרו כוחות הנפש הפנימיים "בדרך העולה בית אל".
לא כן, אברהם! על-אף התעכבות של מספר שנים בחרן וסביר להניח שעשה זאת מחמת "מצוות כיבוד הורים", מיד, לאחר מות אביו הוא "התקפל" מהעיר הפאגנית והאלילית כשמגמת פניו ויעדו העיקרי הגעה אל "הארץ המובטחת", ארצו של הקב"ה, עם ישראל ותורת ישראל. אברהם ושרה השלימו יחדיו את משימתם הרוחנית-היסטורית ועל כן, זכו הם להיקרא: "אבי ואם האומה הישראלית-היהודית-העברית".
