שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, מגן אלטוביה, מחק על הסף (3.2.20) את תביעתו של עו"ד גיא גיסין נגד הבעלים והדירקטורים לשעבר של חברת הנדל"ן דוראה, וזאת בשל התיישנות.

גיסין תבע 18.4 מיליון שקל מבעל השליטה, בצלאל איגר, ממנהלת הכספים לשעבר, תמרה לב, ומהדירקטורים יונה שוהם, אילנה קרבל, יונתן הולצר, עו"ד עירית בן-עמי ורו"ח משולם פרידמן. דוראה החזיקה ב-42% ממניות חברת הבנייה אורתם וב-78% ממניות חברת הנדל"ן ליברטי, וכן בנכסי מקרקעין בישראל ובחו"ל. היא נכנסה להליכי חדלות פרעון בינואר 2012 ונותרה חייבת לנושיה 267 מיליון שקל.

גיסין טען, כי איגר ועמיתיו אחראים לביצוע שורה של פעולות שדרדרו את מצבה של החברה, שהיה קשה ממילא מאז 2008, הרבה לפני שלדוחותיה הכספיים הוצמדה (במארס 2011) הערת עסק חי. לדבריו, במקום לנקוט בפעולות לייצוב החברה - הם הרעו אותו עוד יותר, בפעולות המתוארות בתביעה. עוד הוא ייחס להם את האחריות לקיומו של ממשל תאגידי פגום, אשר לטענתו אפשר את ביצוען של פעולות אלו.

אלטוביה קיבל את טענת כל הנתבעים, לפיה התביעה הוגשה לאחר מועד ההתיישנות. האירועים התרחשו בשנים 2007-2006, בעוד התביעה הוגשה במארס 2019 - כאשר ההתיישנות היא שבע שנים. גיסין טען, כי מרוץ ההתיישנות החל רק במארס 2017, כאשר מונה לחקור את נסיבות הקריסה. אולם אלטוביה קיבל את עמדת הנתבעים, לפיה המועד הנכון הוא מינויו כנאמן לגיבוש הסדר נושים - בספטמבר 2011. לפיכך, ההתיישנות חלה חצי שנה לפני הגשת התביעה.

אלטוביה אומר: "אין זה נכון לתלות את תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעות נגד נושאי משרה בחברה המצויה בהליכי פירוק, במועד בו תוגש בקשה למינוי בעל תפקיד לחקירת נסיבות קריסת חברה המצויה כבר בפירוק. לפי שבכך יוקנה לנושי החברה כוח לקבוע את תחילת מרוץ ההתיישנות ונמצא שתכלית דיני ההתיישנות תסוכל שלא לצורך.

"כך, אילו התקבלה טענת המשיב [גיסין], היה מועד תחילת מרוץ ההתיישנות נתון לשיקול דעתם של מחזיקי איגרות החוב ו/או המשיב ונמצא שהמבקשים היו צריכים לשמור את ראיותיהם לתקופה ארוכה למרות שחלקם סיימו את כהונתם בחברה כבר לפני שבע עד עשר שנים! ובתי המשפט היו נזקקים לתביעה שאבד עליה הכלח והכל מקום שלא הייתה למחזיקי איגרות החוב ו/או למשיב כל מניעה לברר את העובדות שבבסיס התביעה, קודם לכן".

אלטוביה מראה, כי חלק ניכר מן המסמכים עליהם מבסס גיסין את תביעתו, היו גלויים עוד לפני מינויו - ובוודאי שיכול היה לנקוט הליך משפטי מתאים כבר בשנת 2011. באותה החלטה הוסמך גיסין "לפנות לבית המשפט בכל בקשה למתן הוראות בקשר עם 'המשך תפקודה של 22 החברה כעסק חי, לרבות שמירה על נכסי החברה ונקיטה בצעדים להגנה על זכויותיה המהותיות'. ממילא, אילו פעל המשיב [גיסין] בהתאם לסמכויותיו אלה, היה נוקט הליך משפטי מתאים כבר בשנת 2011 או סמוך לכך, וככל שהוא או מחזיקי איגרות החוב לא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם".

אלטוביה גם מעיר, כי אילו היו מחזיקי האג"ח (אותם ייצג גיסין) פועלים בזמן אמת, ייתכן שהיו מצמצמים את הפסדיהם. הוא אומר: "הדוחות הכספיים כמו גם פרוטוקולים מישיבות דירקטוריון החברה ודוחות הביקורת, פורסמו על-ידי החברה ו/או היו נגישים לנאמן של איגרות החוב ומחזיקי איגרות החוב עוד קודם למועד בו הגישה החברה בקשה לכינוס אסיפות נושים ומינוי נאמנים לגיבוש הסדר נושים.

"לא יכולה להיות מחלוקת, כי כבר אז יכולים היו המשיב ו/או מחזיקי איגרות החוב להגיש תביעה הכוללת את הטענות הנטענות כיום. אדרבה, אילו פעלו כך בזמן אמת אפשר שהפסדיה של החברה ככל שנבעו לכאורה מהעדר הגנה מטבעית, מכירת אג"ח של החברה ב'דיסקאונט' וחלוקה אסורה של דיבידנדים, היו מצטמצמים".

גיסין חויב בתשלום הוצאות בסך 17,000 שקל. את איגר ייצגו עוה"ד אמיר ברטוב ולירון ספיר; את הנתבעים האחרים ייצגו עוה"ד גד טיכו ואורית אלמוזלינו-רייז; ולצידו של גיסין הופיעו עוה"ד עידן דנינו ואורן שהרבני.