"המדינה, אשר משמשת נאמנת הציבור לעניין ניהול נכסי המדינה, נדרשת לייצג את האינטרס הציבורי באופן מיטבי. אף שההסדר הביא לידי סיום מחלוקת ארוכת שנים בין הצדדים, תוצאותיו אינן מיטביות, והן נבעו מהעדר מוכנות והעדר אסטרטגיה סדורה של הממשלה להשבת נכסים מחברות ממשלתיות ומאי-אחידות בהתנהלות המדינה". כך אומר (יום ב', 23.3.20) מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, על הסכם הנכסים עליו חתמו לפני שנתיים המדינה וחברת החשמל.

בשנת 2018 נחתמו שני הסדרים מהותיים במיליארדי שקלים במשק החשמל: הסדר נכסים בין המדינה לחברת החשמל ורפורמה במשק החשמל, שהביאו לידי סיום מחלוקת שנמשכה כשני עשורים. במסגרת ההסדר, החזירה החברה למדינה 16 נכסים ששוויים הוערך ב-2.5-1.7 מיליארד שקל. ההסדר כולו עלה למדינה 2.8-2.5 מיליארד שקל; חברת החשמל שילמה 16 מיליון שקל, וכך יכלה למחוק התחייבויות ב-2.7 מיליארד שקל ולרשום באותה שנה רווח של 2.6 מיליארד שקל.

הסדר הנכסים חילק את הבעלות על נכסי חברת החשמל בינה לבין המדינה; בבעלות החברה 14,000 נכסים. על-פי ההסכם, היא החזירה למדינה 16 נכסים ושילמה למדינה 15 מיליון שקל. בתמורה פרעה המדינה איגרת חוב בסך 2.5 מיליארד שקל, פרסה מחדש את החוב של החברה לבנק לפיתוח התעשיה (שהועבר למדינה), ורשות מקרקעי ישראל שילמה לחברת 780 מיליון שקל תמורת פינוי ובינוי חלק מהנכסים. המדינה העריכה את שווי הנכסים שקיבלה, והמיועדים לבנייה לצרכים שונים, ב-2.5 מיליארד שקל.

המבקר מצא, כי הסדר הנכסים גובש על בסיס מסד נתונים של החברה אשר כלל את רק הנכסים המהותיים שלה, ללא נכסים תפעוליים משניים רבים (13,000 חדרי שנאים ו-150 אתרים לוגיסטיים ומינהליים). משרד האוצר לא גיבש רשימת נכסים משלו. לפיכך קיימים נכסים רבים שלא נוהל מו"מ על השבתם לידי המדינה, ולא ניתן לשלול את האפשרות, כי חלק מהם עשויים להיות מהותיים עבור המדינה.

בעת חתימת ההסדר היה בידי המדינה אומדן שווי של 27 נכסים בלבד, מתוך רשימת 220 הנכסים שהעבירה לה החברה; ליתר הנכסים לא בוצעו הערכות שווי רשמיות. לפיכך לא היה בידי המדינה מידע בנוגע להיקף הנכסים המוחזקים בידי החברה, ולא היה אפשר לעמוד על מידת מיצוי זכויותיה של המדינה ועל היקף הוויתורים שעשתה במו"מ עם החברה.

אנגלמן מציין: "עלויות הסדר הנכסים נאמדות ב-2.8-2.5 מיליארד שקל לפחות. הסדר הנכסים הוא נדבך בלתי נפרד במימון הרפורמה במשק החשמל. עם זאת, משרד האוצר לא כלל את מלוא המשמעויות הכספיות של הסדר הנכסים בתחשיב התועלות והעלויות של הרפורמה לשינוי מבני במשק החשמל".

ברמת המקרו של היחסים בין המדינה לבין החברה, לאחר שתמו 70 שנות הזיכיון של האחרונה, אומר אנגלמן: "על אף קושי חוזר ונשנה של המדינה לאכוף את עמדתה בדבר זכויותיה בתום תקופת זיכיון ארוכה, משרד האוצר לא גיבש אסטרטגיה לטיפול בסוגיות כאלה. העדר אסטרטגיה יוצר תמריץ להקשחת עמדות מצד המחזיקים בזיכיון, במטרה להפיק תועלות הנובעות מוויתורים של המדינה".