"אילנה דיין אמוּנה על כך: "לא רעדו לך הידיים", שאל-הטיח בה ב"כ התובע, "כשאת החלטת להשתמש בתמונות האלה כדי לעשות אילוסטרציה בכתבה על ר'?" ותשובת דיין הייתה: "תמיד רועדות לי הידיים כשאני עושה כתבה, ובדרך כלל הכתבות שאני עושה בנושאים רגישים... אני עושה את העבודה שלי בחרדת קודש, והראייה שבהרבה מאוד מקרים יגידו לך... כל מי שיושב פה ומכיר אותי... יגידו לך גם אנשים שעשיתי עליהם כתבות, כמה יצאתי מדרכי וכמה הלכתי עוד כברת דרך ועוד כברת דרך, כדי לבדוק ולוודא שאני חלילה לא עושה איזה שהוא עוול או איזה שהיא טעות". כך ראוי. אני משבּח את אילנה דיין על הדברים האלה, על נוהגה כך בדרך כלל. גם עדים מטעמה העידו כזאת על אודותיה, ואינני מפקפק בדבריהם. הכּשל בכתבה דנן היה, כפי שהארכתי לעיל, בחתירה אל המטרה – העברת מסר שאינו קשור לתובע כדי לעורר דיון ציבורי – תוך הזנחת המשמעות הנגררת מכך על שמו הטוב של התובע, על הגינות ההליך הפלילי שבפניו עמד, על אמיתות התמונה המצטיירת קבל עם ועולם." [סעיף 231]

מי שעוד ספג את נחת זרועו של בית המשפט הוא גיורא איילנד. ביהמ"ש מייחס לו למעשה ניסיון לשיבוש הליכי חקירה ומשפט.

"...כאן המקום להעיר בקצרה גם על עדותו של אלוף (מיל.) גיורא איילנד. במהלך המשפט התברר כי הלה פנה אל התובע לאחר שזה הגיש את תצהיר עדותו, בידיעתה של אילנה דיין, והמליץ לו למשוך את התביעה, משום "שיהיה עיסוק תקשורתי בעניין הזה ואנשים שצריכים יהיו להחליט על הקידום שלו, שאולי חלקם יתחלפו, יכולים להגיד גם שהם היו שופטים דברים מסוימים, פיקודית, אחרת ממי ששפט בזמנו... כשמתחילים דברים כאלה, לכלוך עולה וכשלכלוך עולה אתה אף פעם לא יודע למה הוא יידבק ומה זה יכול לעשות גם לעתיד הצבאי שלך". יש פּסוּל בפנייה כזו במהלך המשפט, בידיעתה של אילנה דיין, ובאופן שבו נעשתה, אולם לא נאריך במקום שאין בכך הכרח.

"והערה אחרונה: עדותו של דורון גלעזר. במהלך עדותו הצביע הלה אל באי-כוחו של התובע, וקרא בזו הלשון אל בית המשפט: "אתה, אם תתקבל התביעה של החבר'ה האלה, על בסיס ההיגיון שלהם, חברים, אין, אי-אפשר לעשות עיתונות, אי-אפשר". לא על סמך תחזיות-אימה תוכרע התביעה דנן, אלא בהתאם לחוק ולדין, לעובדות ולנסיבות; סבורני כי חוק איסור לשון הרע אינו מונע עשיית עיתונות כי אם מאפשר את עשייתה באופן מיטבי, בהצביעוֹ על נקודת האיזון בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מצד אחד לבין החובה להגן על שמו הטוב של האדם מצד שני. [סעיף 105]

כדי שתהיה תועלת בהרתעה, על-מנת שתהיה משמעות לסכום הכסף שייפסק, אין מנוס מלהזכיר את ההיבט הכלכלי העומד מאחורי תעשיית התקשורת. אילנה דיין ומערכת עובדה לא עשו את הכתבה מתוך תאוות בצע, וגם קהל הצופים לא שת ליבו להיבטים הכלכליים שבשידור. אולם טלעד, היא חברה בע"מ, גוף כלכלי ששוקל שיקולים של תועלת כלכלית (בינתיים באה חברת 'קשת' בנעליה). היא 'הכיס העמוק', והיא ושכמותה לא יירתעו מלשוב ולשדר שידורים כאלה, אם לא יידעו אל-נכון כי אין כדאיות כלכלית בעשייה שכזו. אי-כדאיות כלכלית משמעה, הידיעה כי סכום הפיצוי שצפוי להיפסק נגדן, בהתחשב בסיכוי שהניזוק מדברי הדיבה יהיה נחוש דיו ובעל אמצעים כדי להגיש תביעה, גבוה מן הרווח שבשידור דברי דיבה, היינו מן ההפרש שבין התועלת המופקת משידור כתבות שבהן דברי דיבה כאלו, לבין כתבות שאין בהן רבב. [סעיף 233]

עוד יש להוסיף בשקילת שיקולים הרתעתיים-חינוכיים את 'פער המעמדות' שבין התובע ובין הנתבעות. התובע היה איש צעיר לימים בעת ששודרה הכתבה, קצין זוטר בצה"ל, שפעל בשליחות הציבור תחת נסיבות אובייקטיביות קשות במיוחד. אין מדובר באיש בעל אמצעים, קשרים, השפעה פוליטית או תקשורתית. הוא ושכמותו לעולם יהיו קורבנות קלים ומוּעדים לרמיסת שמם הטוב ודמותם. על בית המשפט להגן עליהם, לאזן כהלכה בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. מנגד, טלעד היא תאגיד, חברה בע"מ. אין מדובר באדם פרטי שפִּרסם דברי גנאי על זולתו, אלא בתאגיד תקשורת רב השפעה ועתיר אמצעים (בעת השידור). גם לכך נודעת משמעות. לבד מן הרווח הישיר שהפיקו הנתבעות משידור הכתבה, גם רווח עקיף בא להן. העיסוק בנושא, הצבתו בסדר היום התקשורתי-ציבורי, בין אם בדרך של הסתמכות על הכתבה וציטוט קטעים הימנה, ובין אם בדרך של ביקורת והפניית טרוניות כלפי הנתבעות, מיטיב עִמן. [סעיף 234]

הדברים נכונים ביתר שאת ביחס לשני עובדי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, מרדכי שקלאר וגיורא רוזן. השניים העידו לא כמומחים כי אם כעדים רגילים. הראשון, שהיה מנכ"ל הרשות השנייה במועד שידור הכתבה, תיאר את טיפולו בתלונה שהוגשה מטעם דוברת צה"ל דאז, רות ירון. התלונה הועברה לתגובת מנכ"לית 'טלעד', וזו מסרה את תגובתה, אשר הניחה את דעתו של שקלאר. לאחר מכן זימן שקלאר לבירור גם את אילנה דיין ואת דורון גלעזר, עורך התוכנית, ולאחר שמיעת עמדתם נחה דעתו כי "השידור היה מדויק ואחראי... מדובר בכתבה עיתונאית חשובה, מדויקת ומקצועית". בחקירתו הנגדית הבהיר כי "הראייה שלי כרגולטור זה על המכלול ואני לא נכנס לרזולוציה", וכי כרגולטור אין לו הסמכות לדרוש לעיין בחומרי הגלם, אלא רק להתרשם מסבירות הכתבה על פניה. הוא העיד גם כי היכרותו האישית רבת השנים עם מלאכתה המקצועית של אילנה דיין סייעה לו בהכרעתו לדחות את הטענות נגד הכתבה, והבהיר כי דווקא לאור היכרותו-זו הוא האיש המתאים לבחון את הכתבה. נותרנו בסופה של עדותו של שקלאר תמהים איזו תועלת הייתה בהבאתה, וכיצד זה יכול היה לקבוע כי הכתבה נערכה באיזון, במקצועיות, בהגינות, בדייקנות ובאחריות, ולשוב להדגיש זאת בפני בית המשפט, בלי שצפה כלל בחומרי הגלם. [סעיף 100]

גיורא רוזן, נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה, קיבל לאחר השידור פניות של אזרחים ובהן תלונות מרוֹת על אודות הכתבה ואופן עריכתה. גם עצומה של משפחות חיילים, שקראו בין היתר לפיטוריה של אילנה דיין, נשלחה אליו. לאחר הבירור שעשה – דומה בטיבו ובהיקפו לזה שעשה מרדכי שקלאר – השיב לפונים כי "מסקנתנו היא, שהתיאור שבכתבתה של אילנה דיין על אודות שהתרחש במוצב גירית הוא עובדה ושהאשמות שהופנו כלפיה אינן מן העניין ואין להן כל יסוד וקשר לעובדות שנצפו או נשמעו בכתבה. במילים אחרות, אילנה דיין לא עיוותה או זייפה, וכל החומר 'החם' היה מקורי ולקוח מהקלטות שנמסרו לידיה". כמו-כן הגיע למסקנה כי "הטענה כי חייל נתפס בשקר [הכוונה להודאתו של חייל כי שיקר בתחקיר נגד התובע], אינה משנה מאמינות הכתבה ומאמיתותה". [סעיף 101]

בחקירתו הנגדית הבהיר גיורא רוזן בתקיפות כי "אני לא בודק חומרים... [זה] לא תפקידי". לדבריו, הטענה שכדי לבדוק את השאלות שהופנו אליו ביחס לכתבה היה עליו לבחון את חומרי הגלם, היא "צנזורה". מה שרלוונטי לבדיקתו, על-פי שיטתו, הוא אך ורק "מה ששודר", ולא טענות שהועלו לפניו על אודות דברים שהתרחשו באירוע ולא שודרו. "מה שהיה בסרט הוא מה שמעניין... אני מטפל במה שנראה ולא במה שלא נראה...". לפניות הוא משיב, לאחר שצפה בכתבה ששודרה, לא על סמך בדיקת חומרי הגלם והתחקות אחר דרך יצירת הכתבה, כי אם "על סמך ההכרה שלי באתיקה כזו, על סמך היושר שלי, על סמך ה-Dignity בכלל, המעורבות, המעורבות שלי בין אנשים", "על סמך מקצועי, על סמך הרוחב שלי, על סמך השכלתי...". להשלמת התמונה בדבר דרכי העבודה הנקוטות בידו בבחינת תלונות הציבור הבהיר כי "אילנה דיין היא עיתונאית אמינה משנים... מי שעושה מאילנה דיין מפלצת הוא מפלצת". [סעיף 102]

חוק הרשות השנייה קבע את תפקידו של נציב תלונות הציבור כ"רשאי לברר את התלונה בכל דרך שיראה לנכון, והוא אינו קשור להוראה שבסדר דין או בדיני ראיות". לבד מזאת, נציב תלונות הציבור עצמאי לפעול כרצונו ולפי צו מצפונו, ואינו כפוף לאיש מאנשי הרשות השניה... ניתן היה לצפות כי בעל תפקיד כה חשוב ורב סמכויות, אשר קיבל לידיו פניות רבות ובהן תלונות קשות על הכתבה, ואף פנייה מדוברת צה"ל, יפעל בחריצות ובמסירות כדי לבחון את התלונות הללו לעומקן. מי אם לא הוא, שליח הציבור, יבחן לעומקן תלונות חריפות בעניינים רגישים וטעונים כמו עניין זה? אימתי תנותח כתבה לעומקה, ותיבדקנה טרוניותיהם של הצופים, אם לא בכתבות כמו הכתבה דנן? לאיזה צורך ניתנו בידיו של נציב תלונות הציבור כלי חקירה אדירי כוח, אם לא כדי לבחון כיצד נעשתה הכתבה, אֵלו חומרים עמדו לפני עורכיה, ומה היו שיקוליהם בעת הכנתה? חלף עשיית בדיקה כזו, בּיכֵּר גיורא רוזן להסתמך על בדיקה שטחית של הכתבה גופה בלבד ועל הסברים שנתנו לו מושאי התלונה עצמם. הערכה חיצונית של הכתבה, והנמקותיהם של עורכיה, הספיקו לו כדי לדחות את התלונות. מר רוזן לא הסתפק בדחיית התלונות; לא נתקררה דעתו עד שהרביץ בפונים דברי תוכחה והטפת מוסר כלפי המערערים על עבודת העיתונאים, ודברי קילוסין לתקשורת החוקרת בכלל ולנתבעות בפרט. כל זאת, כאמור, מבלי לבחון כלל את חומרי הגלם שהיו אצל הנתבעות עובר לשידור הכתבה. [סעיף 103]

תמונה עגומה למדיי התגלתה אפוא באולם בית המשפט באשר לביקורת שנעשתה בתוככי הרשות השנייה. חוק הרשות השנייה ביקש להקים מנגנון ביקורת עצמאי ויעיל, אולם התחוור כי לא נעשה בו שימוש. ב"כ התובע הציגו עוד מספר תלונות בעניינים אחרים, ללמדנו על כך שהצופים שוגים באשליות כאילו ישנה כתובת שאליה ניתן לפנות, כאילו יש לציבור נציג בלתי תלוי בתוך הרשות השנייה שישמש לו לפה ולעיניים, להביע ביקורת ולבחון תלונות, אך בעת מבחן מתגלה כי לא תמיד יש פנים מאחורי המסכה. אין די בהכרה באיכויותיה של אילנה דיין ובצפייה נינוחה בכתבה. יש צורך ביגיעה. היה על נציב תלונות הציבור לשנס מותניים, לצפּוֹת בחומרי הגלם, להשווֹתם אל התוצר הסופי, להעמיק-חקר, ורק אז לגבש את דעתו לגבי התלונות שנשלחו אליו. פעילות נמרצת, הגונה ויעילה של נציב תלונות הציבור, בדיקה מעמיקה של פניות הציבור, ומתן מענה הולם, כל אלה – יתכן שהיו חוסכים הליכים משפטיים, ומייתרים התערבות מצִדו של בית המשפט אשר כלל איננו שׂשׂ לתקוע עצמו בעניינים כגון דא. [סעיף 104]

השופט מרחיב גם באשר לכוח הניתן בידי אמצעי התקשורת לחרוץ גורלות, וכותב:

"משכבר הימים נתון כֹּח כביר בידיהם של כלי תקשורת ההמונים, לטב ולמוטב. בֶּרֶז המידע נתון בידיהם לפותחו ולסוגרו כפי ראות עיניהם, וזולתם כמעט איִן. על-פיהם לומד הציבור על המתרחש בעולם. את שיגידו ויספרו – יֵדע הציבור, ואת מה שיעלימו – ייתכן כי לא יֵדע לעולם. עורכי התוכניות ומגישיהן הם שיחליטו מה, כיצד, וכמה יפורסם לציבור. על-בסיס המידע הזה מתעצבות השקפות, אמונות ודעות. כך בכוחם לרומם ולהשפיל, להוריד שאול ולהעלות, להוריש ולהעשיר. כך לגבי כלי התקשורת בכלל, ושבעתיים לגבי התקשורת האלקטרונית, שכוכבה זורח בעידן דנן.

אין כמעט שיעור לכוחה לעצב תודעה, להנחיל עמדות, להפיץ מידע ולהשריש מוסכמות. גם כשניתן להעביר מידע מקצה העולם ועד קצהו בהרף עיִן, בלחיצת כפתור, באמצעות האינטרנט, עדיין שולטים בכיפה הגופים המשדרים. אמצעי תקשורת הממלאים את תפקידם כראוי, תועלתם ידועה, ובלעדיהם לא תיכּוֹן חברה בת-תרבות ולא תיתכן מדינה דמוקרטית. אולם בצִדם של הכוח והעוצמה שיש בידי כלי התקשורת באה גם חובה מוגברת, שלא יֵעשה בכוח הזה שימוש שאינו ראוי, שלא ייפגעו זכויות לפרטיות, לשם טוב, לכבוד וכיוצא באלו זכויות המוּעדוֹת לפורענות: "העיתונות – וכמוה כלי התקשורת בכללם – משמשים כ'שומרי' הדמוקרטיה, ואין חולק על חשיבותם. אבל כשם שהם יכולים להיות כלי קודש, יכולים הם להיות כלי משחית, ולפגוע ללא רחם. והלבנת פני אדם ברבים, ואפילו פניו של אדם ששפך דם, הרי אף היא 'שפיכות דמים'. ואם כלי התקשורת הם 'שומרי' הדמוקרטיה, הרי בית המשפט מופקד לעשות 'משמרת למשמרתם'" (מדברי השופט צבי טל). ככל שזורח כוכבם ועולה כוחם של אמצעי תקשורת ההמונים, כך עשוי בית המשפט להידרש יותר לתפקידו זה, לאכוף את הוראותיו של חוק איסור לשון הרע, להיטיב את הנזקים, להתוות את הגבולות, להרתיע מעוולים פוטנציאליים. [סעיף 229]

כך לגבי גופי תקשורת, כך גם לגבי כל עיתונאי. הוא החוקר, הוא השופט, ולעיתים גם התליין. כחוקר – עליו למלא את שליחותו המקצועית והציבורית, להעלות על במת הדיון הציבורי עניינים בוערים וסוגיות חשובות, לחשוף עובדות נסתרות ולהאיר פינות אפֵלות, לבקר ולעורר פולמוס. כשופט – עליו לבדוק ולאזן, לשקול היטב ולדקדק בכל מִמצא, שלא תארע תקלה על-ידו ושלא ידון אדם לשבט מעבר למידה הראויה. עליו להיזהר בכל אלה שבעתיים, משום שהוא גם המוציא לפועל. הוא מחליט, כמעט לבדו, מה לפרסם, כמה, היכן, כיצד ומתי. הפִּרסום כשלעצמו כמוהו כעונש. פגיעה בשמו הטוב של אדם, בתפוצה המונית, היא עונש כבד מנשוא. "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז, א). פגיעה בשמו של אדם הריהי מרה כלַעֲנָה. פגיעתה הרעה של לשון הרע נמשלה בדברי חז"ל לגחלי צמח הרותם: "שכל גחלים כבים מבפנים, אבל גחלי רתמים, אף על-פי שהוא כבה מבחוץ, עדיין הוא בוער מבפנים. כך כל מי שהוא מקבל לשון הרע, אף על-פי שאתה הולך ומפייסו והוא מתפייס, עדיין הוא בוער מבפנים" (בראשית רבה צה, יט). הכוח האצוּר אצל עיתונאי, תפארת הוא לעושה בו שימוש נכון, הגון ומרוסן; וכלימה הוא למי שמתיר מידיו את הרסן, לא שוקל כדבעי את מילותיו ואת המשתמע מהן, ונוטל חירות לעצמו להפיץ על זולתו דברים שאין בהם אמת ולא תועלת. [סעיף 230]

"לא בזדון נעשה אפוא הדבר, כי אם ברשלנות, ועדיין חמור הוא הכשל הזה. יש לעורר ולהזהיר מפני מכשלות שכאלה את ציבור מוציאי הדיבה הפוטנציאליים, העיתונאים והעורכים. בעיקר מפני שתי רעות יש להזהיר ולהרתיע:

• האחת, מפני העברת מסרים עקרוניים על גבם של אנשים פרטיים. הרצון לעורר דיון ולהעביר מסר אין בו כדי להקל מנטל האיסור לפגוע בשמו הטוב של אדם. אחת היא אם נושא הכתבה הוא אדם פלוני אם לאו, אם נועדה לעסוק בו או לעורר סוגיות ציבוריות עקרוניות – החובה לשמור על שמו הטוב של האדם בעינה עומדת.

• השנית – מפני הזלזול הבלתי נסבל בטהרתו של ההליך הפלילי, מפני החירות שנוטלים לעצמם עיתונאים לפרסם חומרי ראיות וחקירה במהלך משפט, מפני האִצטלה של שליחות ציבורית וחובה מוסרית לעשות את אֵלו. ומאחר שכדברים הללו נעשו על גבי במה מכובדת – עובדה – אל מול קהל צופים רב, על-ידי עיתונאית ששם הגינותה ומקצועיותה הולכים לפניה – אילנה דיין – יש מקום לפסוק פיצויים בשיעור גבוה, כדי להרתיע וללמד לקח. [סעיף 232]

כאמור, שיקולי ההרתעה והחינוך תעודתם איננה הנתבעות בלבד כי אם קהל המעוולים הפוטנציאליים כולו. אין מנוס מלהביא בחשבון גם את מידת יכולתם של אמצעי התקשורת לרסן את עצמם, לקיים מערכת של בקרה עצמית עובר לפרסום, וביקורת עצמית לאחריו. כפי שתואר באריכות לעיל, מערכת הביקורת שקבע המחוקק לרשות השנייה, בדמותו של נציב תלונות הציבור, לא מילאה את ייעודה. נציב תלונות הציבור לא ראה לעצמו חובה לבדוק את התלונות לגופן, לעומקן, לדרוש ולחקור ולהיכנס בעובי הקורה. הוא הסתפק בצפייה בכתבה כפי שהיא, בהסברים שהעניקו הנתבעות, בהיכרותו את אילנה דיין ועם עבודתה, ובהסתמכוּת על כישוריו האישיים המצויינים לדעתו. חבל שכך נעשה, כי אילו הייתה נעשית בדיקת אמת ייתכן שהיה מתייתר המשפט הזה כולו. אילו התגלו כִּשלי הכתבה הזו מבעוד מועד ניתן היה אולי לתקנם – על-ידי פִּרסום הוגן של הבהרה, על-ידי שידור כתבה מתקנת, על-ידי לקיחת אחריות על איזון התמונה והשלמתה. מי יודע, אולי הכֶּתֶּם שהוטל על שמו הטוב של התובע היה מוּסר אז, אולי דעתו הייתה מתקררת, אולי לא נצרכנו להגיע עד הלום. אולם בהעדר ביקורת פנימית אמיתית, כזו שאינה נושאת פנים ומניחה הנחות מקילות, לא נותר לו לתובע לבקש מזוֹר לכאבו אלא בבית המשפט. [סעיף 235]

בבואו לקבוע את סכום הפיצוי לסרן ר', עמד השופט סולברג גם על יעודי הפיצוי בגין לשון הרע:
"...ככלל, שלושה המה יעודיו של הפיצוי בגין לשון הרע:

• הייעוד התרופתי, תכליתו להשיב את המצב לקדמותו, עד כמה שהדבר ניתן כשמדובר בשמו הטוב של אדם.

• הייעוד העונשי הוא לגמול לעושה העוולה על רעתו.

• הייעוד החינוכי צופה פני עתיד, ותכליתו להרתיע את ציבור מוציאי הדיבה הפוטנציאליים מפני המעשה. [סעיף 226]

בפגיעה בשמו הטוב של אדם עסקינן, ואין בנמצא דרך חשבונאית לחישוב סכום הכסף שירפא את פִּגעי הניזוק, על-מנת להשיב את המצב לקדמותו, כבדיני הנזיקין הכלליים. טוב שמו הטוב של אדם משמן טוב, ולעיתים אף מכל ממון שבעולם. גם התובע דנן, שמו יקר לו, והפגיעה בשמו, כפי שנעשתה בכתבה, הכאיבה ומכאיבה לו כאב גדול. בקביעת שיעור הפיצוי, לשם הגשמת הייעוד התרופתי, יש להתחשב בשיקולים האלה: ראשית, כי במהלך השנה שמאז שידור הכתבה ועד לזיכוי בבית הדין הצבאי הסבה הכתבה סבל רב וכאב גדול לתובע, בה בעת שהיה נתון ראשו ורובו במאבק המשפטי על טיהור שמו. היה זה למשך פרק זמן מוגבל, אך את הסבל שסבל בו התובע יש לרפא באמצעות פיצוי בשיעור גדול. שנית, כי לאחר הזיכוי התפוגגה במידת-מה השפעתה הפוגענית של הכתבה. דבר זיכויו של התובע נודע ברבים. מבין מכריו ומקורביו אין מי שאינו יודע על אודותיו היטב. הפגיעה שנותרה בשמו של התובע, כמסתבר, לא בקרב מיוּדעיו נותרה, כי אם אצל מי שאינו בקיא בפרטי הפרשה ואיננו מכיר את התובע באופן אישי, ורק רישומה של הצפייה בכתבה נותר בתודעתו. צופים כאלה עשויים לפגוש בתובע באופן אקראי, כפי שהתובע אכן תיאר בעדותו שקורה לעיתים, ובעיניהם הוא יישאר בן-דמותו של המ"פ מן הכתבה. זהו נזק עמום קמעא, אולם הוא יכול ללוות את התובע עוד שנים רבות. פסיקת פיצויים בשיעור גדול עשויה לרפֹּאתו, כדי שיוכל התובע לסתום פיות המקטרגים והמלעיזים עליו בהצביעו על סכום הכסף ששולם לו בגין אותו פִּרסום משמיץ. [סעיף 227]

כך לגבי הייעוד התרופתי של הפיצויים. פיצויים עונשיים אינני סבור כי יש מקום לפסוק בענייננו דווקא, בהעדר כוונת זדון, אף כי ייתכן שהיה מקום לבטא את ה"רצון להשיב למעוול כגמולו, תוך ביטוי מסר של הכרה שיפוטית וחברתית בצורך למנוע פגיעות לא מוצדקות בשם הטוב"; אולם יש ויש מקום להביא בחשבון הפיצויים את הצורך להרתיע ולחנך. [סעיף 228]

מדברי השופט עולה כי שלושת המומחים – דניאל, קיטל וחלבי – למעשה תיאמו ביניהם עדויות. על-פי חוק אסור לתאם עדויות.

"אולם לא רק בכך לקו חווֹת-הדעת של המומחים. במהלך הדיונים הָראֵנוּ לדעת כי שלוש הטבלאות שמצורפות לשלוש חווֹת-הדעת דומות זו לזו להפליא, דמיון רב, דמיון מביך. בחקירתם דבקו העדים המומחים בגִרסתם כי הם-עצמם עומדים מאחורי האמור בטבלאות שבחווֹת-הדעת, אולם אין כל ספק כי יד אחת כתבה טבלה בסיסית, ורק שינויים, על-פי רוב מעטים, נעשו בה כששולבה אל תוך חווֹת-הדעת. אין דרך רציונאלית אחרת שיהיה בה כדי להסביר כיצד שלושה מומחים מתנסחים לעיתים כֹּה תכופות בלשון אחת (ממש!), וגם במקומות שבהם עוּבּד הסגנון, נותר תוכן זהה לחלוטין. שלושתם נוקטים באותם ביטויים ואף מדגישים אותן ההדגשות, כמו למשל הדגשת המילה 'אין' בחוות דעתם לקטע י"ז בטבלה. גם לא מעט טעויות זהות התגלגלו אל שלוש חוות הדעת. שלושת המומחים קבעו, קביעה מוטעית, כי אורך ה'שוט' בקטע ג' שבטבלה הוא ארבע עשיריות השנייה. שלושתם אף טרחו, דרך מקרה כביכול, להבליט את ה'מִמצא' הזה בשלושה סימני קריאה (!!!). שלושתם קבעו כי משך הצגת המא"ג הממוגן בקטע י"ח בטבלה הוא שתי שניות, בעוד שאורכו של הקטע הזה לפי האמת הוא חמש שניות. שלושתם היפנו בחוות דעתם על קטע י"ג בטבלה אל קטע ט"ז, בטעות, במקום אל קטע כ"ז. עוד כהנה וכהנה התנסחויות זהות וטעויות זהות נמצאו בשלוש חווֹת הדעת, אם בעניינים פעוטים ואם בעניינים עקרוניים. שלושת המומחים עשו זאת בדרך זהה, כולם כאיש אחד. ניתן לצפות מאת מומחה הנותן חוות דעת, ליצור מסמך מקורי, שישקף עמדה עצמאית וניתוח אותנטי של המוצג שהובא לבדיקתו. גם משום כך מוטב היה לוּ נחסכה הגשת חוות-דעת מטעם מומחים על דבר שמומחיותם אינה מועילה לגביו. [סעיף 98]

בחווֹת הדעת שלהם לא ציינו המומחים אֵלו חומרים עמדו לפניהם בעת הכנת חווֹת הדעת. כשנשאלו על כך בחקירה הנגדית לא הצליחו ליתן תשובה מלאה.

• שלום קיטל העיד כי צפה, כפי הנראה, רק בקלטת הפסקל ובקלטת הלקט לפני שניגש לכתוב את חוות-דעתו, וגם את זאת לא זכר במדויק.

• רוני דניאל אף הוא לא זכר במדויק מה ראה משום שהדבר היה מזמן.

למעשה, העריכו המומחים את טיבה של הכתבה מתוכה, בעיקר על סמך מה שהיה בה, וכשנשאלו על חומרים שלא נכנסו לכתבה באו לעיתים לידי מבוכה. כך, למשל, שלום קיטל השיב כי אכן תמוה מדוע לא שולב בכתבה המידע על אודות הירי שנורה על הכוח, וציין כי "אם לא הייתי מכיר את אילנה, השאלה הזאת הייתה אולי במקום. אני מכיר אותה, אני יודע איך היא עובדת... אני לא יכול לנתק את זה מההיכרות". הערכתו את הכתבה ככתבה "מאוזנת, מדויקת, נכונה וערוכה היטב בהתאם לכל כללי האתיקה והיושרה העיתונאיים" – התגלתה כמסתמכת בעיקר על בחינה חיצונית שעשה לתוצר הסופי של הכתבה, בצירוף היכרותו עם אילנה דיין. על-מנת לכתוב חוות-דעת ראויה לשמה היה על המומחה לבחון היטב את כלל חומרי הגלם שעמדו לפני אילנה דיין, במלואם... קשה אפוא להתייחס לחוות-דעתו כאל הערכה אובייקטיבית של מומחה, שאמור לבדוק את המוצגים שלפניו בניתוח מקצועי ומעמיק, בתוך מכלול הנסיבות והעובדות. [סעיף 99]