מי שגדל בארץ משך ארבעת עשוריה הראשונים כמדינה מודרנית חווה מלחמה או יותר, והדבר נחרט בו לכל החיים - הידיעה שבמלחמה מתים, שחייבים לנצח, כי אחרת לא נהיה. עצם קיומנו היה מוטל בספק, והסכנה הייתה מוחשית ביותר. לכן גם לא ניתן היה להעלות על הדעת שמישהו לא ישרת בצה"ל, ומי שהעז לעזוב את ישראל למחוזות ירוקים יותר כונה "נפולת של נמושות" ו(בבוז רב) "יורדים". היינו תלויים זה בזה, ואותה ערבות הדדית התיכה אותנו למוצר חזק ומיוחד, ממש כפי מאמר הנביא יחזקאל. אך בארבעת העשורים אחר כך (משנות התשעים עד סוף העשור הנוכחי), הדור הישראלי שנולד וגדל בארץ לא יודע מה פרוש איום קיומי. הוא גם לא יכול להפנים מה הוא עולם ללא מדינת ישראל. בור בני הדור הזה, ישראל תמיד היתה, היא עכשיו, והיא תמיד תהיה. יתרה מזאת, ישראל היא מעצמה, כוח אדיר וחזק, שווה לרוב ומוביל בהרבה תחומים את העולם כולו.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
