נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, דחתה (יום ה', 8.7.21) את 15 העתירות שהוגשו נגד חוק הלאום. לעמדתה הצטרפו המשנה לנשיאה בדימוס חנן מלצר והשופטים ניל הנדל, עוזי פוגלמן, יצחק עמית, נעם סולברג, דפנה ברק-ארז, מני מזוז, ענת ברון ודוד מינץ. השופט ג'ורג' קרא סבר בדעת מיעוט שיש לקבל את העתירות.

דעת הרוב קובעת – כפי שרמזו השופטים אשתקד בדיונים על העתירות – יש להעניק לחוק פרשנות מקיימת, העולה בקנה אחד עם חוקי היסוד האחרים ועם העקרונות והערכים של השיטה המשפטית הישראלית. חוק יסוד הלאום הוא פרק בחוקה המתגבשת, אשר נועד לעגן את מרכיבי זהותה של המדינה כמדינה יהודית, מבלי לגרוע ממרכיבי זהותה הדמוקרטית של המדינה המעוגנים בחוקי היסוד האחרים ובעקרונות החוקתיים הנוהגים בשיטה הישראלית.

חיות אומרת: "המכונן מיטיב היה לעשות אילו שילב שני אדנים אלה [יהודית ודמוקרטית] בחוק היסוד ועיגן בו לצד הערכים המשקפים את זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, גם הצהרה בדבר ערך השוויון. ערך זה מאיר את דרכנו כמדינה מאז הקמתה, ולמרות זאת טרם זכה לעיגון מפורש בחוק יסוד. אך אף שהמכונן לא עשה כן, אין למעט מחשיבותו של חוק יסוד הלאום כחוק המעגן באופן מפורש וברמה החוקתית את מרכיבי זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. חוק יסוד זה מהווה פרק אחד בחוקתנו המתגבשת והוא אינו שולל את אופיה של ישראל כמדינה דמוקרטית".

מגבלה צרה ביותר על הרשות המכוננת

רוב שופטי ההרכב עמדו על כך שכל עוד אין בישראל חוקה מלאה, חלה על הכנסת בכובעה כרשות מכוננת מגבלה אחת צרה ביותר, והיא שאין ביכולתה לשלול בחוק יסוד את עצם היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. שלילת אחד משני עמודי התווך הללו, כך נקבע, תוביל להתמוטטות המבנה החוקתי כולו. חוק יסוד הלאום, שנועד לעגן במישור החוקתי את ההיבטים הנוגעים לאופיה של ישראל כמדינה יהודית, אינו שולל את אופיה הדמוקרטי המעוגן בחוקי יסוד אחרים שכוננה הכנסת, וכן בעקרונות החוקתיים שהיוו בסיס להקמת המדינה. לפיכך נקבע, כי ההכרעה בשאלה המורכבת הנוגעת לסמכותו של בית המשפט להתערב בתוכנו של חוק יסוד, אינה נדרשת במקרה זה.

חיות אומרת: "טענתם המרכזית של העותרים היא כי חוק יסוד הלאום יצר העדפה של ערכי המדינה כמדינה יהודית על פני ערכיה כמדינה דמוקרטית. טענה זו דינה להידחות. בחינת ההוראות שעוגנו בנוסחו הסופי של חוק יסוד: הלאום מלמדת כי מדובר בחוק יסוד שנועד לצקת תוכן קונקרטי לביטוי 'מדינה יהודית' ולהבהיר באופן מפורש מהם אותם רכיבים באופיה היהודי של המדינה שיש להם מעמד חוקתי... סקירת ההיסטוריה החקיקתית של חוק יסוד: הלאום מובילה למסקנה כי המכונן עסק בשאלה זו באופן מפורש וכי בחירתו המודעת הייתה שלא להכפיף את זהותה הדמוקרטית של המדינה לזהותה היהודית".

חיות מדגישה: "בקביעה כי ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי אין חידוש, שכן זוהי הנחת היסוד שעל בסיסה הוקמה המדינה בהתאם לעקרונות שנקבעו בהכרזת העצמאות. אך קביעה זו אין בה משום סתירה להיותה של ישראל מדינה דמוקרטית או משום העדפה גורפת של אופיה היהודי על זה הדמוקרטי. זאת, בהתאם לתפישה המושרשת בשיטתנו המשפטית ובדומה למודלים רבים המוכרים בעולם של מדינות לאום דמוקרטיות שאינן ניטרליות מבחינת זהותן הלאומית. לפיכך, עצם חקיקתו של חוק יסוד הלאום אינו שולל את 'המאפיינים הגרעיניים' המעצבים את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואין בו כדי לשנות את המעמד השווה של זהותה היהודית ושל זו הדמוקרטית".

חיות דוחה את כל הביקורות על החוק בכללותו ומסכמת: "חוק יסוד הלאום אינו שולל את אופיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. הוא אינו משקף העדפה של הזהות היהודית של מדינת ישראל על פני זו הדמוקרטית; הוא אינו גורע ממעמדו של עקרון השוויון בשיטת המשפט שלנו; השלכותיו בפועל אינן מובילות לשינויו של המשטר החוקתי בישראל מקצה לקצה; הוא אינו סותר את המשפט הבינלאומי; ואינו מתיימר להחיל עצמו מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל".

ראייה רחבה של הוראות החוק

שופטי הרוב אומרים, כי עקרון השוויון הוא עקרון יסוד במשפט הישראלי, ומכוחו מוענקות זכויות שוות לכלל אזרחי המדינה, ובכללם קבוצות המיעוט, המהוות חלק בלתי נפרד מהמרקם המרכיב את "בני הבית" בה. אומנם מוטב היה אילו זכה עקרון השוויון לעיגון מפורש בחוק היסוד, אך העובדה שעקרון זה לא עוגן בו בסופו של יום, אינה גורעת ממעמדו ומחשיבותו כעקרון יסוד בשיטה הישראלית. לכן, אין מקום לבטל את החוק בשל פגיעתו הנטענת בבני המיעוטים שאינם יהודיים.

דעת הרוב מוסיפה וקובעת, כי את הוראות חוק יסוד הלאום יש לפרש בראייה רחבה ומתוך שאיפה להרמוניה חוקתית בין חוקי היסוד כולם. ניתן למצוא מענה לקשיים שעליהם הצביעו העותרים וזאת בדרך של "פרשנות מקיימת", הנסמכת על העקרונות והכללים הפרשניים הנוהגים בשיטה המשפטית. בהתאם לפרשנות זו נקבע, כי סעיף 1 לחוק היסוד עוסק בזכות להגדרה עצמית לאומית, ואינו שולל זכויות אישיות או זכויות תרבותיות מוכרות במישור התת-מדינתי. סעיף 4 לחוק היסוד מעגן את היותה של השפה העברית שפתה העיקרית של המדינה, אך זאת מבלי לגרוע ממעמדה של השפה הערבית להלכה ולמעשה, ומן האפשרות להמשיך ולקדם את מעמדה של שפה זו במרחב הציבורי במדינה. ערך ההתיישבות היהודית המעוגן בסעיף 7 לחוק היסוד ניתן להגשמה לצד ערך השוויון, והסעיף לא נועד להכשיר אפליה והדרה של מי שאינם יהודים ממקרקעי המדינה, כפי שאף הבהירה המדינה.

קרא סבור, כי הוראות סעיפים אלו שוללות את ליבת הזהות הדמוקרטית של המדינה ומזעזעות את אמות הסיפים של המבנה החוקתי, ולכן דינן בטלות. לדעתו, ההתעלמות מהערבים והדרוזים מעצימה את הפגיעה בעקרון השוויון, שלא זכה לעיגון חוקתי מפורש או משוריין. לדבריו, קריאה הצהרתית בלבד של חוק הלאום אינה מתיישבת עם האופן בו מתפרשים ומיושמים יתר חוקי היסוד. לחוק הלאום יש השלכות משפטיות אופרטיביות, כמו, כך נראה, הקנייתה של הגנה חוקתית לחקיקה מפלה ולהחלטות מפלות שעלולות להתקבל בחסותו.