"אשר לטענתו הראשונה של המערער - לפיה חשיפתו לכאורה של בית המשפט לסיקור עיתונאי חד-צדדי בעניינו מחייבת את פסילתו - מצאתיה כמקוממת ובלתי ראויה. אעיר כבר בראשית הדברים, כי אף אני, כמו המותב היושב בדין, לא מצאתי מקום להידרש לתוכן הכתבות אליהן הפנה המערער בערעורו ויש אך לתמוה מדוע התעקש המערער להגישן לבית המשפט.

אכן, שופט - כל שופט - יושב בתוך עמו ואף הוא חשוף למידע חדשותי, כזה או אחר. ניתן לומר כי בעידן בו אנו חיים החשיפה התקשורתית של אירועים ובמיוחד אלה שדבק בהם חשד לפלילים, הינה חשיפה רבה ופעמים רבות מוגזמת, לעתים אף אינה ראויה. לא כאן המקום לדון בהיקף הפרסומים בכלל ועל חשיבותה של חשיפה לציבור אל מול החובה לשמור על טוהר ההליך השיפוטי.

פסילת שופט אך בשל חשיפתו למידע חדשותי כאמור תביא לפסילת שופטים שאינה מוצדקת, לא רק בהיעדרו של שופט ניטרלי לחלוטין, אלא גם בשל העובדה כי חזקת המקצועיות של השופט מניחה כי השופט מסוגל להפריד בין ידיעותיו החיצוניות לבין השאלה המתעוררת לפניו. על כן, הוא ישמע את התיק לגופו בלא דעה מוקדמת שאינה ניתנת לשכנוע". חזקה על שופטי ישראל כי מודעים הם לחובתם לשפוט על-פי כישוריהם המקצועיים ועל יסוד הראיות הקבילות המובאות בפניהם ועל-פי אלה בלבד.

כך קבעה (יום א', 17.1.10) שופטת בית המשפט העליון, דורית ביניש, בבקשת פסלות אשר הגישו סנגוריו של אליאור חן כלפי המותב שדן בעניינו. לשיטתם, עצם חשיפת המותב לכתבות שפורסמו בעניינו של המערער מקימה חשש ממשי למשוא פנים ופוגמת במראית פני הצדק.

לא זו בלבד שהשופטת ביניש דחתה מכל וכל, תוך קביעה שטענה זו "מקוממת", את טענת הפסלות של סנגוריו של אליאור חן. היא גם קבעה, בהזדמנות זו, כי ניסיונות סנגוריו להגיש לשופטים במותב כתבות מן העיתונות במסגרת בקשת הפסלות, בתואנת-שווא כי אלו הכתבות שאליהם נחשפו, לא נועדה אלא לחשוף את השופטים דה-פקטו לכתבות, ובכך להוביל לפסלותם. השופטת ביניש ראתה בניסיון זה 'תרגיל לא כשר'. היא שבה ושנתה את ההלכה הפסוקה ולפיה המבחן לפסלות שופט אינו מבחן מראית פני הצדק אלא מבחן החשש הממשי למשוא פנים, מבחן אשר כפוף לחזקת המקצועיות של שופט, אשר לא נסתרה במקרה דנן. בקשת הפסלות נדחתה.