נגר כדורי ודוד חי, שהיו בעלי השליטה בחברה הבורסאית כדורי את חי (מולט) נכסים והשקעות, ישלמו מיליוני שקלים לקופת הפירוק של החברה. שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מיכל אגמון-גונן, קובעת (24.10.21), כי הם לא פרעו את חובותיה כלפיה כאשר מכרו אותה בשנת 2003.

כדורי וחי מכרו את החברה כשלד בורסאי לשלמה זילברמן, אשר שינה את שמה ל-אורליין ייזום והשקעות. זילברמן עצמו מכר אותה לאחר מספר חודשים ל-שגיב ניצה, אשר שנתיים מאוחר יותר הועמד לדין על עבירות תרמית וניירות ערך בחברה; ניצה ואחרים הודו והורשעו. בדיעבד התברר, כי זילברמן היה איש קש מטעמו של ניצה, וכי מאוחר יותר נרשמו במסלקת הבורסה מניות פיקטיביות של החברה שהונפקו בידי גורמים עברייניים. החברה קרסה ב-2006 ועו"ד גיא גיסין מונה לנאמן להסדר הנושים. במסגרת זו, הוא תבע בשנת 2010 מכדורי וחי 11.2 מיליון שקל - חובם לחברה בעת המכירה לזילברמן, הנזקים שנגרמו לה והפרשי ריבית והצמדה מאז 2003.

כמו-כן נתבעו זילברמן (שמאז הלך לעולמו והושג הסדר עם עזבונו); הדירקטורים לשעבר דורי נוריאל וישראל אליהו (נגדם ניתנו פסקי דין בהעדר הגנה); הדירקטורים לשעבר דוד שמאי ויוסף דוריאל (שגם הוא הלך לעולמו והושג הסכם עם עזבונו). הנתבעים שלחו הודעות צד ג' לעו"ד יונתן שרמן (אז במשרד זיסמן-אהרוני-גייר) ולרו"ח רמי אריה שהיו יועצים המקצועיים (עם אריה הושגה פשרה). הסדרי הפשרה היו חסויים והוגשו לעיונה של אגמון-גונן, אשר נתנה להם תוקף של פסק דין.

כחלק מהמכירה של החברה לזילברמן, התחייבו כדורי וחי להסב לטובתה המחאות בסך 6.8 מיליון שקל שקיבלו מזילברמן, כדי לפרוע את חובם כלפיה - אך ההסכם לא כלל מנגנון כלשהו שיבטיח שהדבר ייעשה. אגמון-גונן אומרת כי גם אם כדורי וחי לא ידעו שזילברמן הוא איש קש - "הם לא התעניינו בעסקה, אלא רק בכך שיופטרו מחובם לחברה, ויוכלו לחזור לעסקיהם". לדבריה, היא אינה נותנת אמון בעדויותיהם של כדורי, חי, שרמן ואריה, שכן "הכל ניסו להרחיק עצמם משלב המרמה שככל הנראה החל עם מכירת החברה ל-נציה".

כדורי וחי טענו שפרעו את חובם לחברה, אך אגמון-גונן מאמצת את חוות דעתו של המומחה מטעמה, עו"ד אהוד רצאבי, לפיה הם פרעו 500,000 שקל בלבד - 7% מסכום החוב. עוד טענו השניים, כי פעלו על-פי הנחיותיהם של שרמן, אשר ייצג את זילברמן, ועו"ד חת אשר ייצג אותם - אך לא הביאו אותו לעדות (כשם שלא הביאו לעדות מטעמם את אריה). עוד מציינת אגמון-גונן, כי גרסתם של השניים בנוגע לקבלת התמורה מזילברמן לא הייתה עקבית. היא מסיקה, כי כדורי וחי לא הסבו את ההמחאות לטובת החברה, וכי גם אם עשו זאת - לא פרעו בפועל את חובם כלפיה.

"אחרית הסיפור צובעת את ראשיתו"

לדברי אגמון-גונן, "מסכת הראיות שנפרשה במסגרת התובענה חשפה התנהלות בלתי ראויה, בלשון המעטה, בחברה ציבורית... ניכר מעדותם של הנתבעים 1 ו-2 כי מדובר באנשי עמל אשר הגיעו מתחום הנדל"ן והבנייה ולא התמצאו במשמעויות ניהול חברה ציבורית. מעדותם עלה, כי השאירו את מלאכת גיבוש העסקה והיבטיה החוזיים לעורכי הדין. מטרתם בחתימת ההסכם הייתה לשחרר את הערבות הבנקאית שהוחזקה בידי החברה לידיהם, הא ותו לא... דומה שאחרית הסיפור צובעת במבט לאחור את ראשיתו וקשה להתעלם מהשתלשלות האירועים לאחר המכירה ותוצאותיה החמורות".

אגמון-גונן דחתה את תביעתו של גיסין נגד שמאי לאחר שקבעה, כי הוא לא היה בארץ במועד המכירה לזילברמן ולא ידע על המכירה ופרטיה. זילברמן הציג בפני שמאי מצג מסולף לפיו החוב נפרע, ולכן לא ניתן להטיל עליו אחריות.

אגמון-גונן חייבה את כדורי וחי במלוא סכום התביעה, בניכוי 500,000 השקלים שהעבירו לחברה ובניכוי הסכומים בהסכמי הפשרה, ובתוספת ריבית והצמדה גם מאז הגשת התביעה ב-2010. היא חייבה אותם בהוצאות בסך 250,000 שקל (בעוד גיסין תבע 20% מהסכום שייפסק לטובת קופת הפירוק), באומרה שהם לא ידעו על התוכנית התרמיתית של זילברמן וניצה, ומשום שהסתמכו על שרמן ואריה. גיסין חויב בהוצאות בסך 350,000 שקל לטובתו של שמאי, משום שלא נענה להצעתה החוזרת ונשנית של אגמון-גונן למחוק את התביעה נגדו. את גיסין ייצגו עוה"ד יואל פרייליך ואמיר פז; את כדורי וחי ייצגו עוה"ד גיל נבו ועידן שחם; ואת שמאי - עו"ד דוד קוגן.