לפני מספר ימים, על ספה של שנת 2009, התבשרנו על פסק-דין חשוב ותקדימי נוסף שניתן פה אחד בבית המשפט העליון בעניין חברת המגרש המוצלח.
פס"ד קבע כי מקום בו ברור על פניו כי נכס
מקרקעין אינו ראוי לשימוש מחמת מצבו הפיסי, אזי שהרשות המקומית אינה רשאית למנוע מבעלי הנכס פטור מתשלום ארנונה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות.
גולת הכותרת של פס"ד בתרומתו לאזרח הקטן היא כמובן ביטול העיוות הפרשני המכוון שיצרה הרשות ביחס להוראת הפטור וכן לעצירת העריצות השלטונית שאפשרה ברבות השנים לגבות מהתושבים שלא כדין תשלומי ארנונה בסכומים הנאמדים במיליוני שקלים בגין נכסים שעמדו בשיממונם ושלא נעשה בהם כל שימוש.
הפרשנות השערורייתית שטיפחה עיריית תל אביב לגבי אופן השימוש בפטור במקרה של נכסים שאינם ראויים לשימוש נעשתה בכוחניות ובעיוורון הן כלפי שלטון החוק והן ביחס לזכותו הבסיסית של האזרח על קניינו הפרטי. העירייה, בהליכתה על חבל משפטי דק, מנעה מבעלי נכסים רבים את אותו פטור מארנונה הגם שמבחינה אובייקטיבית והנדסית היו בעליהם זכאים לקבלו, זאת כאמור מחמת היותם נכסים מסוכנים שלא ניתן לשבת בהם על-פי ייעודם (מגורים או משרדים).
כלומר בפועל, לא רק שעיריית תל אביב (ועיריות נוספות בעקבותיה) דאגו לצמצם ולהגביל בזמן את הפטור (בעוד שהחוק אינו מגביל את הפטור בזמן) לנכסים עזובים והרוסים לפרק זמן קצוב (כאורך תקופת השיפוץ המוערכת), אלא שהעירייה אף שללה לחלוטין פטורים מארנונה לנכסים אשר לגישתה, ואני שב ומדגיש רק לגישתה, ראוי וכדאי מבחינה כלכלית לשפצו.
במילים אחרות, עיריית תל אביב, הגם שהוראת סעיף 330 לפקודה חייבה את הרשות לתת פטור לנכס שאינו ראוי לשימוש מבחינה אובייקטיבית-פיסית, ראה לנכון ראש העיר "לשים פס" על החוק ומנע באמצעות גבייה דורסנית את מתן הפטור מבעלי נכסים בלי קשר למצבו של הנכס ו/או ליכולתו הכלכלית של בעליו.
ביהמ"ש העליון, אם כן, שם קץ למבחן הכלכלי שאימצה העירייה ומנע בכך (מנימוקים שונים ומגוונים) גביית יתר של מס שלא על-פי החוק.
כלומר, מה שלא עשתה עיריית תל אביב, ולא הפוליטיקאים נציגי הציבור, הן בשלטון המקומי והן בשלטון המרכזי, דאג לעשות עבורנו בית המשפט העליון כאשר מנע מהרשות השלטונית לעשות שימוש פסול בכוחה השלטוני נגד קניינו של הפרט.
פוליטיקאים ונציגי ציבור, לרוע המזל, לא תורמים למניעת אותם עיוותים שהמערכת הציבורית מייצרת ללא רגישות. וכיצד החיבור הנוכחי קשור לשר האוצר שלנו אשר אך לאחרונה השתלח בצורה ילדותית בשופטי בית המשפט העליון ועל הפסיקות "המופקרות והפופוליסטיות" בלשונו, אשר ניתנות לדעתו מבלי להתחשב בקופת המדינה. אפשר היה לראות את פס"ד האמור בנושא הארנונה כעוד פסק דין "מופקר ופופוליסטי" בשרשרת ארוכה של פסקי דין שנועדה להגן על קניינו של הפרט, אך העמקה בפסק-הדין מוכיח שוב ושוב, כי מגמת ההתערבות של בית המשפט הינה הכרחית ומבורכת מקום בו נכשל החוק ונכשלים מבצעיו. רק שחבל ששר האוצר שלנו, איש אקדמיה במהותו, לא היטיב להפנים את תפקידו המרכזי של בית המשפט העליון בהגנה על האזרח מפני עריצות השלטון, לרבות השלטון המקומי, ועל חיוניותו של מוסד זה כמגן אנושי על-רקע היעדר פיקוח והיעדר ריסון עצמי של נציגי ציבור.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
