עדת הטיפשים

התגנבתי על בהונותיי מאחורי גבו של שָׂר ההיסטוריה ותפסתי אותו מצטט בנוצתו את נעמי שמר: "...ימים ללא חמדה, ימי סגריר, ימי רפיון-ידיים", עוצר לרגע, טובל קולמוסו בדיו ומוסיף: "...וּמלאה הארץ טפשות!" ואכן, זוהי מציאות חיינו הניבטת מכל עבר וללא כחל ושרק. טיפשות לשמה. טיפשים למאות, לאלפים ולרבבות. טיפשים מביאים וּמוציאים, טיפשים מנהלים וּמובילים, וטיפשים מספרים ומפרשים ומדווחים ושופטים וגוזרים. ובראש כל עדת טיפשים - טיפש!

כל תנועות "השלום" בקרב היהודים, כל עיתונאי ושדרני "המוסר" בישראל, כל פרופסורי "ההומניות" וכל עשירי "ההגינות" - אינם אלא הוכחה לקיומה של מציאות גרוטסקית, צבועה, עלובה ונלעגת, מלאה שקרנות ורמייה, גניבת דעת והונאה. כולם-כולם מכוסים באצטלה של צדק והתחשבות בזולתם, בעוד שאין נבלים מהם ואין רישעות כרישעתם. הם משליכים את אחיהם המתנחלים השנואים עליהם, טרף לערבים, מתוך כוונה מטופשת להציל את עורם וחושבים באיוולתם שתוצאה כזאת אפשרית. נסתרת מבינתם ההתנחלות הנדרשת על-ידי הערבים משום שעכוזם הדשן מכסה אותה. לא יידעו ולא יבינו... בחשיכה יתהלכו...

הקמת מדינת-ישראל חִייבה מלחמה, כיבוש, פליטים ועקורים. פיתוח המדינה התרחש על חורבות ישובים ואדמות שנכבשו. אין ולא הייתה כל אפשרות אחרת לתקומת עם-ישראל בארצו ואלה תמיד תוצאותיה של מלחמה, כל מלחמה: פגועים בגוף ובנפש, פליטים הנפוצים לכל רוח וטריטוריות כבושות שהצד המנצח זכה בהן והצד המובס הפסיד אותן. כל המפות, בעולם כולו, בכל הזמנים, עוצבו בהתאם לתוצאותיהן של מלחמות נוראות! כל הגבולות! כל הסכמי השלום והפשרות משחר ההיסטוריה נכרתו לאחר הכרעה מלחמתית ברורה. לא צריך להיות חכם גדול להבין את זה.

כל מלחמותיה של מדינת-ישראל היו מלחמות לכל דבר ועניין! צבאות, חיילים, נשק, תחמושת, הרוגים, פצועים ופליטים. לכל מלחמה הייתה תוצאה וכל שינוי בתוצאות הללו מחייב מלחמה. כל ניסיון אחֵר לקבוע תוצאות הפוכות למציאות שהתהוותה לאחר מערכה מלחמתית, לא יצלח אלא במלחמה! לא ניתן לרָצוֹת אויב מובס עם פירור מאדמתו הכבושה, כשבעיניו, כוּלה אדמה שדוּדָה. קיומה של מדינת-ישראל מותנֶה בהכרה של היהודים כי שיבת ציון לנחלת אבותינו לא הייתה מתחוללת בלי מלחמה, כיבוש אדמות ואויב מנוצח. רק הכרה חד-משמעית כזאת יכולה להניב את אותה ההכרה אצל האויב המובס. בהכרח!

אלה מבינינו הכופרים בצידקת מלחמה מבין המלחמות שהיו, כופרים בעיקר ההצדקה לקיומנו על האדמה הזאת. כל מלחמות ישראל היו והינן מלחמה אחת מתמשכת שאנחנו עדיין בעיצומה. המלחמה היא "על הכל!" אפשרויות הפשרה קיימות רק בצד היהודי, והן נדחות בבוז אחת אחרי השנייה על-ידי הערבים, משום שנכונות היהודים להתפשר נתפסת כִּרפיסות הפושָׂה בקרבם, כִּדבקות בשאננות דשנה וכחוסר רצון להילחם ולהבטיח חיים ריבוניים לדורותיהם הבאים. המחשבה שניתן להגיע להסכם שלום בינינו לבין הערבים מבלי לפגוע בביטחון קיומה של מדינת-ישראל, הינה הזיה מתנשאת שאינה מתחשבת בכבודם של הערבים.