נשיאת בית המשפט העליון,
אסתר חיות, אישרה (19.3.23) את הטלת העונש המירבי במתחם הסדר הטיעון עם אדם שקיים יחסי מין עם שלוש בנותיו החורגות כאשר היו בנות עשרה. העבריין טען שנהוג שלא לפסוק את העונש המירבי לו עותרת המדינה, אך חיות דחתה טענה זו.
העבריין, בן 52, ביצע את העבירות בשנים 2014-2019 כאשר הנערות היו בנות 17-14. הוא הודה שאילץ אותן לקיים עימו יחסי מין שלא בהסכמתן החופשית, תוך הפעלת לחץ, יצירת תלות וניצול רגשי. בין היתר איים העבריין שיעזוב את אימן של הנערות (אשתו) וחייהן ייהרסו, ושעולמה של האם יחרב והיא אף תמות את הנערות יחשפו את מעשיו.
במהלך ההוכחות הסכים העבריין להסדר הגישור שהציעה נשיאת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, רויטל יפה-כ"ץ, והודה באינוס קטינה במשפחה ובמעשה סדום בקטינה במשפחה. הוסכם שהמדינה תבקש לגזור עליו 16 שנות מאסר ושההגנה תהיה חופשית בטיעוניה לעונש. את גזר הדין נתן שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע,
אלון אינפלד, בהסכמת סגן הנשיאה
אריאל ואגו והשופט
אריאל חזק.
אינפלד קבע, כי ההסדר חורג בצורה משמעותית לקולא מן העונש הראוי, וכי בלעדיו - העונש היה קרוב ל-20 שנות מאסר (העונש המירבי) לגבי כל אחת מן הקורבנות. אולם, האינטרס הציבורי - בעיקר מניעת הצורך להעלות לדוכן העדים את הקורבנות - מצדיק את המחיר ששילמה המדינה. עוד ציין שהעונש מרחיק את העבריין מן החברה לתקופה ממושכת ואת העובדה שההסדר הושג כאמור בתיווכה של יפה-כ"ץ.
לגבי קביעת העונש אמר אינפלד, כי אומנם קיים אינטרס מערכתי שלא להטיל את העונש המירבי על נאשמים שהודו, אך כאשר מדובר בעבירות חמורות - הנטייה היא לדבוק ברף העליון של ההסדר. אינפלד שב והדגיש, כי גם בהינתן נסיבותיו האישיות של העבריין ומצבו הבריאותי, עונשו היה חמור בהרבה ללא ההסדר. הוא גם ציין, כי העבריין לא הביע חרטה אמיתית וכי הודאתו באה רק לאחר שאחת הקורבנות החלה להעיד.
בערעור טען העבריין, כי לא היה מקום להטיל את העונש המירבי וכי הודאתו באה לאחר שכנועים ולחצים רבים, היוצרים "עננה כבדה מעל רצונו החופשי". לטענתו, המחוזי לא נתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות, להודאתו ולכך שנחסך הצורך לזמן את הקורבנות לעדות.
בדחותה את הערעור עומדת חיות על החומרה הרבה של המעשים - הן משום שמדובר במי שראו בעבריין דמות אב והן משום שהעבירות נעשו בתוך המשפחה. היא מאמצת את נימוקיו של אינפלד ושבה ומצטטת את ביקורתו על קולת העונש, ואומרת שהמחוזי בחן את כל הנסיבות ואיזן כיאות ביניהן - כולל את הימנעותו של העבריין מהבעת חרטה אמיתית והפנמת הפסול שבמעשיו.
חיות מוסיפה: "טענתו הנוספת של המערער, לפיה ציפייתו ואינטרס ההסתמכות שלו הצדיקו הימנעות מגזירת עונש המצוי בקצה העליון של הטווח המוסכם, אף היא אין לה על מה שתסמוך. די בכך שאדגיש כי הפסיקה שאליה הפנה המערער באשר לאינטרס ההסתמכות של נאשם על הסדר טיעון, עוסקת בשאלה אם אינטרס ההסתמכות משפיע על הנכונות להתערב בהסדר טיעון, ולא בפסיקת עונש כזה או אחר בתוך הטווח שעליו הסכימו הצדדים".
השופטים
עופר גרוסקופף וגילה כנפי-שטייניץ הסכימו עם חיות. את המערער ייצג עו"ד מוטי יוסף, את המדינה ייצגה עו"ד עינת גדעוני, ואת הקורבנות - עו"ד הילה יסקין.
