הדיון שקדם להחלטה על המועד בו יצוין יום השואה היה במידה רבה הדיון על לקחיה של השואה ועל משמעותה עבור החברה הישראלית, מסביר נעם ציון. לדבריו, ייתכן שכיום עלינו להיפרד מהרצון להעניק משמעות אחת לשואה, ולנוע לעבר ייצוג פתוח ומקוטע יותר, הכולל בתוכו את שבריהן של הגישות השונות שהתרסקו אל מול האסון הגדול בהיסטוריה.

"התאריך בו יחול יום השואה היה נושא לדיון ארוך שנים בישראל. הרבנות הראשית ביקשה לקבוע את יום השואה בעשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים, שנקבע כיום של צום ותשובה ביהדות. הרקע לכך היה פרשנותם הקלאסית של הרבנים, לפיה העם היהודי נושא גם הוא באחריות לשואה, ועליו לכפר על כך. מול הגישה הזו ניצבו הלוחמים והפרטיזנים ניצולי השואה, שרצו לתת ביטוי דווקא לממד הגבורה היהודית. הם ביקשו לקבוע את יום הזיכרון בחג הפסח עצמו, בו החל מרד גטו ורשה. מוסדות המדינה קיבלו את עמדתם בשינוי קל, וקבעו את יום השואה בחודש ניסן, בו לא נהוג להתאבל.

מאוחר יותר, ביקש ראש הממשלה מנחם בגין לשנות את התאריך, ולהעבירו לתשעה באב, המציין את חורבן בתי המקדש. אלא שעמדתו, שביקשה לשוב ולעגן את יום הזיכרון בתפיסה המסורתית של השואה, לא התקבלה.

הדיון הציבורי והפוליטי בשאלת קביעת המועד ליום השואה מוכיח עד כמה קשה להכיל את משמעותה בסמל, בטקס או בטקסט. הקושי הזה הוא שהוביל לניסיונות לחפש אנלוגיות לשואה, ולעגן אותה באירועים ובתאריכים קיימים. גם בטקסי השואה אנו נתקלים במצוקה הזו: כיצד למצוא את המלים הנכונות לפרש חוויה כה קשה, כשלעתים קרובות נדמה שדווקא השתיקה היא המעשה הראוי? אלא שהזיכרון נזקק למלים, וכך, כששואלים כיצד לעצב את טקס הזיכרון, שואלים למעשה מהו המתכון הפרשני המתאים לשואה.

הגישה הדתית לשואה, המטילה אחריות על הקורבנות, נדחתה זה מכבר, ולאחרונה נדמה יותר ויותר שגם דגם הגבורה הציוני אינו מהווה מענה מספק לצרכי הזיכרון. רבים שואלים עצמם אם אין מקום להמצאת דגם חדש לזיכרון, ואם כן, כיצד עושים זאת?

פרופ' דוד רוסקיס, המלמד באוניברסיטת בן-גוריון, הבין שאף אחד מהטקסטים הדתיים אינו מסוגל לבטא או להכיל את עוצמתה של השואה. השואה אף שמה את הטקסטים הללו ללעג. במקום לכתוב טקסטים חדשים, החליט רוסקיס להעמיד זה מול זה טקסטים מסורתיים ומודרניים. כשהניח להם להתנגש זה בזה באסופה אחת, הוא ביקש שהטקסטים המסורתיים והמודרניים יהדהדו אלה באלה.

יצירתו של פרופ' רוסקיס 'מדרשי צלמוות' היא מעין סידור או הגדה ליום השואה. לצד הטקסט המקראי של עקידת יצחק, בו הקב"ה מבקש מאברהם להקריב את בנו כ"קורבן עולה", מובא קטע מתוך 'חיל ורעדה', ספרו של סרן קריקגור העוסק בעקדה. לצידם מובא קטע מזיכרונותיה של יהודייה מווילנה שנלקחה עם בתה לפונאר, ובו מספרת האישה על הצעדה אל היער. השואה הרי אינה קידוש השם במובן המוכר, שכן גורל קורבנותיה לא היה בידיהם; ועל-ידי העמדת הטקסט המקראי מול הפרשנות החדשה והעדות האישית נוצר רב שיח, שאינו מאפשר לטקסטים 'להשליט' משמעות אחת מוחלטת. רוסקיס מנסה להציג מודלים שבורים, מתוך הבנה שדווקא השבירה הזו עשויה לבנות תחושה שלמה יותר של הבנת השואה.

'מדרשי צלמוות' כולל בתוכו הוראות התנהלות למהלך הקריאה. חלקים בו נקראים בישיבה על הארץ, ללא נעליים, וחלקים אחרים נאמרים בעמידה. אחד מהקטעים באסופה הוא טקסט שכתבו חז"ל מיד אחרי חורבן בית שני. המדרש אומר שם 'מי כמוך באילמים השם' (מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת בשלח), במקום 'מי כמוך באלים השם' (שמות ט"ו, י"א), והבאתו כאן היא שימוש חדש בתגובה של חז"ל למשבר התיאולוגי שיצר חורבן הבית. לצד המדרש מצוטט אלי ויזל, הקובע 'בראשית הייתה שואה'. כמו שחז"ל החלו לבנות את התרבות היהודית לאחר החורבן, קורא לנו הטקסט לקבוע את השואה כנקודת ההתחלה בבנייה המחודשת.

אין פרשנות אחת לשואה. אין לקח אחד, אין דגם להתמודדות או תגובה אידיאולוגית ברורה ומיידית לשואה. נשארנו עם השברים, ורק בעזרתם נוכל להתמודד עם חוויה שהיא גדולה מיכולתה של הספרות המוכרת להכיל או לתאר, מבלי להשתיקה".

הזיכרון מתקיים רק מתוך דיאלוג עם הזוכרים עצמם, אומרת דורית גלסר. בבית הספר משתדלים להתחבר לסיפוריהם האישיים של הנוכחים, מתוך הבנה שאין תחליף להעמקה שיוצרת החוויה הפרטית.

"אירוע זיכרון הופך משמעותי רק כשהוא מוכּר לאנשים. טקס הוא לרוב אירוע מרוחק, פורמלי ונוקשה, שנדמה לעתים שצריך להתחפש בו, ולהתנהג באופן מאולץ או לא טבעי. בתיכון הרטמן אנחנו מנסים לחבר את הטקס עד כמה שאפשר אל המשתתפים ואל הצופים בו, והכלי המרכזי לכך הם הסיפורים האישיים. אנו מחפשים את הממד הפרטי בחוויה, זה שיהפוך את הטקס לרגע אישי עבור המשתתפים ויעביר את מסריו באופן בהיר יותר לצופים. כשזה קורה, נוצרת תחושה של אמת, שהקהל מגיב אליה ונענה לה.

הטקסים היחידים שאנחנו מקיימים בבית הספר הם ביום הזיכרון וביום השואה. זאת בכוונה תחילה, על-מנת להבדיל אותם מכל יום 'מיוחד' אחר. ביום השואה האחרון, נושא הטקס היה 'מפה לשם ובחזרה'. תלמידים ומורים עלו וסיפרו את סיפורי ההצלה של סביהם. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נבחרה קינת דוד כרעיון המרכזי, תוך התמקדות במוטיב 'הנאהבים והנעימים'. במהלך הטקס סיפרנו את סיפוריהם של חיילים שומרי מצוות שנפלו, על-מנת לצור קרבה אל נערי בית הספר, אשר באים מרקע דומה.

בטקסים הללו התלמידים בוחרים בעצמם את השירים שיושמעו, כך שלצד טקסטים בעלי מוטיבים דתיים כמו 'אל מלא רחמים' או 'יזכור', שרים התלמידים שירים הקרובים לליבם, כמו 'לב אם'. בדומה לבחירת הסיפורים, המטרה היא לשבור מעט את הרשמיות הטקסית ולהפוך את האירוע לחוויה פרטית שבמרכזה עומדים בני אדם. בטקס שקהל משתתפיו מורכב מצעירים שבעוד זמן מה ילבשו מדים, לא ניתן, לצד העוצמה של הכאב והאובדן, להתעלם מהאווירה הטעונה שנוצרת.

הזיכרון שלנו מעוגן במקום האישי, הקטן והנקודתי, ורק משם יש להצמיח אותו למימד הלאומי. הטקסטים שאנו בוחרים לטקסים מדברים על משמעות המוות מבעד לעיני האנשים הקרובים ביותר לנוכחים בטקס. בחברה הישראלית עולים לא אחת קולות המדברים על חוסר התוחלת שבלחימה. הקול האישי, העולה אצלנו בטקס יום הזיכרון, מאפשר להתמודד עימם.

אפילו בנסיעות לפולין, בהן יש מסלול הכרחי וכמעט קבוע מראש, חשוב לנו להדגיש את המקום האישי ואת הזיכרון המשפחתי. לא אחת קורה שאנו חורגים מהמסלול המוכתב, ויוצאים לכפרים ולערים שם חיו קרוביהם של התלמידים שלנו ושם התרחשו הסיפורים של משפחותיהם.

הזיכרון, גם כשהוא ציבורי, מעוגן בחוויה הפרטית ומתקיים רק מתוך יצירת דיאלוג עם אלו הנדרשים לזכור. אפשר לראות טקסים מרשימים, רוויי פירוטכניקה ומסכי ענק, או מקומות היסטוריים מצמררים, אבל רק המפגש עם חוויותיהם של אנשים אמיתיים מעניק משמעות ומחייה את אלו שאינם".

הזיכרון, במיוחד בישראל, עלול להפוך לדבר חונק. עלינו ללמוד לאחוז בו ולא רק להתמסר אליו, מסביר רני יגר, "ללא זיכרון, אישי או קולקטיבי, אין זהות. רואים זאת בבהירות כשאנשים מאבדים את זכרונם, והם חשים כאילו אישיותם אבדה להם. באופן דומה, הזיכרון הכרחי על-מנת ליצור את האישיות המשותפת של הקולקטיב. בכל סקר בו נשאלו חילונים מה חשוב להם כיהודים, התשובה הכי בולטת הייתה 'הסיפור המשותף'. לכל אחד חשוב למקם את עצמו בתוך הסיפור הזה.

הזיכרון מקנה משמעות למקום בו אנחנו נמצאים. מעוגנת בו החברתיות והנכונות להקרבה והתמסרות בין חברי הקהילה. הוא בעיקר נותן לנו פשר, אשר ממנו אנו גוזרים מסקנות. אנחנו בישראל מודעים מאוד, כמובן, למנגנונים שמשפיעים על הזיכרון. אבל ללא השפעה על החיים, מה הטעם בזיכרון?

בטקסים שאני עורך, אחד הדברים החשובים עבורי הוא הניסיון לגלות את מימדיו היהודיים של הזיכרון הישראלי. לדורות הראשונים בארץ, האבות הפוליטיים של המדינה, השפה היהודית הייתה חלק מהאוצר התרבותי. גם כשמרדו בה, היא הייתה שם, נוכחת במבנים ובסמלים שיצרו. לדוגמה, 'הימים הנוראים' שבין יום השואה ליום הזיכרון נתפסים כביטוי המובהק לזיכרון הישראלי, וברור שבדיוק לשם כך הם נוצרו. מאידך, הם מתקיימים מיד אחרי פסח, שגם תבניתו ההיסטורית היא של מעבר מגלות לגאולה. עיצוב הזיכרון המודרני, אם כן, משמר את התבנית הזו באופן עמוק.

לרבים בציבור הישראלי חסרים חלקים מהזיכרון היהודי, ולעתים עליהם להרחיב אותו. אלא שלעומת יהודים החיים בחו"ל, לישראלים יש זיכרון יהודי נוסף, עצום ממדים, גם כשאינם מודעים אליו. את השפעותיו אפשר לדמות למעין גן נסתר בגוף האדם. הזיכרון היהודי הזה מפעם בשפה העברית היומיומית ובמבני חיינו גם מבלי שנרגיש.

כך למשל, לקחתי חלק בעיצוב טקס זיכרון שהתבסס על מבנה יהודי - טקס הבדלה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. 'עת ספוד, ועת רקוד'. בין היתר, לקחנו את שירו של נתן אלתרמן 'מגש הכסף', שנקרא לרוב כצידוק הדין, ובנינו סביבו מעין דף גמרא עם פירושים. ניסינו להראות קשרים בין השיר למעמד הר סיני, וגם להביט על השיר כנבואה מודרנית ולאו-דווקא כקדיש.

מתוך תפיסת הזיכרון הזו, אני מזהה בעייתיות במסעות לפולין, כפי שהם מעוצבים היום. אני מאמין באופן בסיסי במהלך הציוני, וזו בעיה עבורי שישראלים צריכים להגיע לאושוויץ על-מנת לקבל גושפנקא לישראליות שלהם. אין הכוונה שלא צריך לנסוע, אלא שיש לחשוב ברצינות מדוע נוסעים.

כאשר מדובר באירוע עצום ממדים כמו השואה, לא ניתן לצמצם את השפעותיו לטקסים ולסמלים המוקדשים לו. לא תמיד ברור לנו עד כמה אנחנו באמת מושפעים מהשואה. השואה מחלחלת אלינו כל הזמן. חשוב לדבר על הנושא כמה שיותר, כדי שממדי ההשפעה וצורותיה יהיו חשופים לאור, כמו טיפול שנועד להתמודד עם זיכרון אישי. רק כאשר נעלה אותו על פני השטח, נוכל ליצור את הזיכרון ולא להיות כבולים אליו בלבד".