הרומן שיש לנו עם סופרים וספרים מתחיל בילדות. מי שנשבה בקסמי סיפורים בילדותו, קרא ספרים במהלך התבגרותו, התמכר להתרגשות, להתחברות, להזדהות, לסקרנות, לפליאה, למה שיש לסופרים לתת לקוראים, לא יפסיק לקרוא לעולם.
לא כל ספר יוצר רומן בין הקורא לכותב, בין הקורא לכתיבה ולתוכן. תחושת האושר והמשיכה שיש לקורא מסוים לתוכן מסוים, לסיפור, לעלילה ולמילים דומים לאהבה. לא נתאהב בכול אחד ולא כל ספר ירתק את נפשנו ויגרום לנו לעזוב כל עיסוק לרוץ לצלול בין דפיו, לטבוע בתוך המילים לחלום את העלילה. לא כל ספר יישאר חרוט בזיכרוננו, נחזור אליו ונקרא בו שוב, נתגעגע אליו וננצור את האושר שגרם לנו.
בילדותי ריתקו אותי ספרים רבים, כמעט כולם. אולי, כי לא היה עדיין את השפע הזה של ספרים בדפוס שלא כולם יצירות מופת, או יצירות בכלל. או שבחרתי את הספרים הטובים, או שרק הספרים הטובים ביותר תורגמו לעברית, או שרק גיליתי את העולם והוא היה נפלא ומעניין, או שחקרתי את העולם דרך הארצות שבספרים, חקרתי את מעמקי הים, את הכוכבים ובעיקר את מסעותיהם של האנשים בתוך החיים והערים והנהרות והימים. אהבתי את הרמן הסה, רומן רולן וויקטור הוגו, ג'ול ורן וג'יימס הילטון, את תומאס מאן ואת גבריאל גרסיה מרקס ואת ורגס יוסה, ואת סנט אקזופרי והסופר
אמנון רובינשטיין וצבי ינאי - ורבים אחרים. את אותה תחושה אני מחפשת בכול ספר. חלק גדול של הספרים שנראים מפתים לפני שקראתי בהם, משעממים אותי, לא חודרים ללבי, דף אחרי דף, נוטלים את התלהבותי ואת געגועי לספר ואני זונחת אותם בצער של עוד אכזבה בין האחרות.
היום, לא רבים הם הספרים הקסומים שנכתבו על-ידי סופרים קוסמים שמריצים אותי הביתה אל הספר שמחכה לי ליד המיטה. פול אוסטר הוא אחד הקוסמים שהכרתי לפני כעשר שנים כאשר קראתי לראשונה ספר בשם מוסיקת המקרה, אחד מכ-15 ספרים של אוסטר שתורגמו לעברית במהלך עשרת השנים האחרונות.
אוסטר, בן ה-63 ,אמריקני ממוצא יהודי, יפה תואר וצנוע (יחסית למקומו בין גדולי הסופרים בעולם היום), אמר באחד הראיונות בביקורו לאחרונה בירושלים כי הוא לא חושב על התוכן של ספר לפני שהוא מתחיל לכתוב אותו ולא הוגה אותו זמן רב מראש על כל נפתולי העלילה והדמויות. יש לו מעין "ספר מוכן שכותב את עצמו" כאילו היה אוסטר כלי כתיבה ליצירות שנהגו אי שם ביקום ונמסרו לו ל"מחקר ופיתוח".
במהלך העלילה אני כמו מיליוני קוראים, אוהבי פול אוסטר בעולם, שואלת את עצמי, איך מתפתח הסיפור אצל אוסטר ואיך הוא מצליח להפתיע בכול מהלך העלילה, שורה לאחר שורה. אין אצל אוסטר התפתחות צפויה מראש, אין שום דבר שאפשר לנחש, אין גיבור ספר המונח לפנינו ערום ועריה שדומה לעלילה אחרת שכבר כתב. הגברים המיוסרים-מיוחדים-מעניינים של אוסטר מושכים את הקורא, המקבל תיאור מפורט של אופיו וצורתו של מחשבותיו הנפתלות והאירועים, טרגיים או קומיים וקשריו עם עוד שניים או שלשה בני אדם שאליהם הם מתחברים במהלך חייהם.
על הנשים בספריו של פול אוסטר הוא מביט במבט מרוחק. בלי קרבת נפש גדולה מדי. מתבונן בהן, מספר עליהן אבל לא מרגיש אותם בצורה נשית, הן תמיד כמו גלגלים בעגלתו של הגבר, הן סיבה, הן גורם, הן עמוד התווך הסקסי, המלוות אך לא הגיבורות. הגברים שמעסיקים את הסופר, הם תמיד מוזרים, בלתי שגרתיים, אינטלקטואלים ולא ממש מצליחנים, מיוסרים ונלחמים על קיומם. גברים כואבים, מושפלים לעתים קרובות במהלך חייהם, אף פעם לא "עורך דין מצליח" או "איל הון רב ממון". תמיד עם סיפור משפחתי פתלתל, סיפור חיים מפותל, יש להם חברים משולי החברה, רצח פה ושם, בדידות, בעיקר בדידות. חיים של גברים אמריקנים או צרפתים, החל משנות השישים ועד העשור הראשון של המאה ה-21. אף אחד לא ממש מאושר. אם מישהו מאושר זה לרגע, לשעה קלה וזה חולף מהר עד פרשת המאבק-יסורים-בדידות הבאה, כמובן הבלתי צפויה.
האחרון שקראתי של פול אוסטר הוא: בלתי נראה. כמו רוב ספריו המתורגמים לעברית יצא בהוצאת עם עובד. מרתק ונפתל המפגש בין הסופר המתחיל, המתרגם הסובל, זה שמנהל, בין השאר, פרשת אהבים סוערת עם אחותו, זה שפוגש באקראי את הפרופ' הצרפתי שוויצרי רודולף בורן, דמות מסתורית, שמנהלת חיים כפולים או משולשים ( לעולם לא נדע אבל נסתקרן) ציני ומסוכן, סרקסטי ורב מעללים. בורן מנסה לנהל את חייהם של כל גיבורי הספר לעתים בהצלחה ( ותמיד ברשעות), לעתים הם חיים את חייהם רחוק ממנו אך תמיד פוגשים בו שוב ושוב הוא מנסה לשלוט בהם.
הכול קורה באקראי והכול גורלי, השולטים והנשלטים שזורים זה בזה עד כאב, העלילה מפתיעה עד השורה האחרונה והדיאלוגים רבי משמעות.
לקרוא את אוסטר זו חוויה שנגמרת מהר מדי כמו כל הדברים הטובים.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
