הימין - צדק או חכם?

ארי שביט כותב ומדבר בנחרצות. כאשר אדם נזקק להתבטא בנחרצות, זה מעורר אצלי ספקות לגבי עוצמת האמון הפנימי שלו בצדקת טיעוניו. במיוחד הספק צף אצלי כאשר הנושאים אינם מוחלטים וברורים, והם מרובי משתנים והשפעות.

ריבוי השימוש בשורש "צדק", מעבר לכך שהוא הוא אהוב הנחרצים - מעיד על דלות מסוימת בשפת תוכנת המחשבה העברית. במאמרו האחרון בעיתון הארץ, קובע ארי שביט שהימין צדק! בהערכותיו לתוצאות ההינתקות החד-צדדית.

והוא טורח ומצטט אמירות מפי "מובילי דעה ימניים": "סכנה קיומית" נתניהו, "מפולת מדינית ביטחונית", עוזי ארד, "רוח גבית לטרור", יעלון, "מצב אסטרטגי חדש הדרום תחת איום קבוע", ארנסט, "חמאסטן, טילים לאשדוד וקרית גת", עמידרור, "דרדור למלחמה", שרנסקי, "הסתבכות בינלאומית", אלי מויאל. והוא מסיים בדרכו הנחרצת: "את האמת אי-אפשר להסתיר: הימין צדק. אחת לאחת הימין צדק". והוא מסכם: "נבואות הזעם התגלו כמדויקות לחלוטין"...

אני הייתי מציע לכולנו בנושאים כאלה, להמעיט בשימוש בהטיות השורש "צ.ד.ק" ולהעדיף במקומן את הטיות השורש "ד.י.ק". משמעות ה"צדק" צריכה להיבחן בפרספקטיבה היסטורית, וארי שביט טרם הצהיר על עצמו נביא, ולכן אין בידיו הכלים הנדרשים לקבוע צדק היסטורי מהו. כי אם הימין "צודק", משמע - השמאל "טועה"? ומבחינה היסטורית תהליכי ההתפכחות האידיאולוגיים שעבר הימין עד היום, בזכות נועזות השמאל, מראים, בינתיים, שייתכן שדווקא הימין טועה.

המאפיינים האבולוציוניים האידיאולוגיים המבדילים בין השמאל והימין, והמפרידים ביניהם, קיימים ומובנים כבר בכל פרט אדם נורמלי, אשר ביולוגית מוחו כבר מחולק לשניים: צד אחד "שמרן", צד אחד "סקרן".

הימין אומר: נשמר ונחזק את שלנו אל מול היריב בכל מחיר ולמשך הזמן שיידרש. לא נסתכן עד שהיריב ישלים ויוותר. השמאל אומר: נשמר ונחזק את שלנו אל מול היריב במחיר סביר ולזמן סביר. נפעל, נסתכן ונגרום ליריב להשלים ולוותר. בפרספקטיבה ההיסטורית, ברור לגמרי ששתי התפיסות נכונות. ה"צדק" ההיסטורי תלוי במידה, בזמן, במקום וביכולת. מבסיס חשיבה זה, כשבאים לנתח את קביעותיו הנחרצות של ארי שביט, חייבים להכניס למשוואה משתנים נוספים וקבועים:

• "הסכנה הקיומית"? קשה לראות היכן בדיוק נוצרה והתגברה כאן סכנה כזאת בעקבות אותה הנסיגה. ואם כיוון בנימין נתניהו פנימה, לחברה היהודית-ישראלית, הרי שלא נוצרו בעקבות הנסיגה סדקים משמעותיים שלא היו קיימים קודם לה.

• "מפולת מדינית ביטחונית"? אם אירעה מפולת כזאת היא לא באה לידי ביטוי בתקופת אהוד אולמרט, למרות מבצע "עופרת יצוקה". "מפולת" כזאת, אם מתרחשת, הרי זה בעקבות עליית הימין לשלטון, ומסיבות אידיאולוגיות, שהקשר שלהן לאותה נסיגה הוא רופף. לא מן הנמנע שמפולת מדינית ביטחונית הייתה מתרחשת דווקא אם היינו נשארים לשבת ברצועה.

• "רוח גבית לטרור"? האם הישארותנו ברצועה על כל הכרוך בכך הייתה מותירה את הטרור ללא הרוח? את הרוח הגבית מקבל הטרור מחוסר התקווה מחלופה אחרת, ומהשקפות ימניות שמרניות דתיות וכלכליות מרחביות.

• "מצב אסטרטגי חדש; איום קבוע"? האיום על הדרום היה קודם לנסיגה, ונמשך לאחריה. ההבדל בעוצמה נבע מכך שקודם היו מתיישבי הרצועה המטרה העיקרית שמשכה אליה את מרבית האש. אבל נדרשה השקעה צבאית משמעותית. מבחינה אסטרטגית הפכו ישובי עוטף עזה למטרה הראשונית. והם היו קורבן של הניסיון לקדם תהליך מדיני שמנע אז תגובה צבאית משמעותית, שאכן הגיעה לבסוף, אבל רק לאחר תפיסת השלטון בעזה על-ידי החמאס.

• "חמאסטן; טילים על אשדוד"? הנסיגה של שרון לא הביאה לשיפור המקווה. החמאס השתלט על הרצועה. נוצרה מובלעת חמאסית והתפתח איום טילים ממשי על ישובי הדרום מתוך המובלעת. האם השליטה שלנו בציר פילדלפי הייתה מונעת את זה? האם המצב של חיכוך בפועל ברצועה, שבו מותקפים ישובים אזרחיים, נרצחים אזרחים וילדים, נהרגים חיילים ברצועה - עדיף על פני מצב של איום על ישובים אזרחיים מחוץ לרצועה? האם צה"ל היה מוכן להמשיך באותו מצב לאורך זמן? האם לא היו אז בעצם שתי חלופות: הראשונה- לכבוש מחדש את הרצועה ולעשות בה סדר ויהיה המחיר אשר יהיה? השנייה- להסיג את צה"ל אל מחוץ לרצועה, במחיר פינוי היישובים? מר שביט, עם יד על הלב, החלופה הראשונה היא הנדרשת! אבל, האם הימין הציע אותה אז?!... אז מה טעם היה להמשיך להישאר, להתעקש ולספוג?...

• "דרדור למלחמה"; "הסתבכות בינלאומית"? באשר לדרדור למלחמה, הרי זאת סכנה שאנו מתמודדים איתה מאז תקומתנו. ההתעקשות והיוזמה משתוות מול הסיכון הזה. והסתבכות בינלאומית אירעה כאן לא בגלל הנסיגה! אלא בגלל הכיבוש! והיעדר ההמשכיות של היוזמה גם בעקבות עליית הימין לשלטון. אז האם כוונתו של שביט הייתה שאותה הנסיגה הביאה לעליית הימין לשלטון, ובעקבות זה לקיפאון ולהסתבכות? למרות שמפתה, בכל-זאת אטען שלא מוכח קשר סיבתי ישיר.

כל האמירות המצוטטות שאמורות, אליבא דשליט, להוכיח את צדקת הימין, הן אמירות כלליות שתמיד ייאמרו על-ידי "המשמרים המתעקשים" כטיעון נגד כל ניסיון לעשיית שינוי וללקיחת סיכון. מההיבט הזה, כל "משמר" הוא תמיד צודק, צדקת ה"משנה" או טעותו - יתבררו בדיעבד.

לאחר שהפרשן שביט טורח להחמיא לימין על "דיוקיו המוחלטים" ועל "הרחקת הראות" הימנית. הוא מרשה לעצמו בעדינות לומר שהימין "גם טעה". סגנון הפנייה הזה, אגב, מעיד על כך שגם ארי שביט מבין שהוא פונה אל משהו "קשה-תפיסה". לצורך זה הוא מגייס את "מומחיותו" ברפואה, וקובע ש"הכיבוש הוא חיידק שהפך לטורף קטלני!". עולה מדבריו שהימין ("הצודק") נגוע, לא עלינו, בחיידק הכיבוש! והחיידק הזה טורף קטלני, שעלול לקטול את הכובש!!! מסקנת האבחון המדיציני היא, לכן, שכדי להמשיך לחיות - על הימין "הצודק" לאמץ במינון כזה או אחר, את האנטיביוטיקה ה"פלאית" שפיתח השמאל ה"טועה". ובמילים פשוטות אומר "הרופא לחולה": אולי צדקת כשאכלת, אבל מעכשיו אתה חייב גלולות! או: ימין! כנראה צדקת, אבל אם אתה רוצה לחיות תלך שמאלה! על כך כבר נאמר: "אל תהיה צודק, תהיה חכם"!...