בית משפט השלום בירושלים קבע (יום ב', 16.6.04), כי ממלא-מקום ראש הממשלה ושר התמ"ת והתקשורת, אהוד אולמרט, יפצה את עורכו לשעבר של המקומון הירושלמי "כל העיר", יוסי כהן, לאחר שהשמיץ אותו בכמה הזדמנויות בעת שכיהן כראש עיריית ירושלים.

עם זאת, אולמרט יצא בזול מאוד, וחוייב בפיצוי בסך 10,000 ש"ח בלבד, בתוספת הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח. בתגובה, אמר השר כי הוא מכבד את הכרעת בית המשפט ויחליט אם לערער לאחר שיתייעץ עם פרקליטיו.

השר אולמרט ציין, כי אמנם טעה כאשר טען כלפי עורך עיתון "כל העיר" כאילו הורשע בהריגה בהיותו שתוי. "בפועל הוברר כי הוא הורשע בגרימת מוות ברשלנות בהיותו שתוי מעל למותר בחוק, ואף ריצה עונש מאסר בפועל. הטעות שלי היתה טכנית – העבירה של העורך היתה ונשארה עוול מוסרי שנגרם במות אדם".

אולמרט: כהן הוא "גנגסטר", "עורך בגילופין"

בתביעה שהגיש כהן, באמצעות עורכי הדין אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד, שהועמדה על סך 500 אלף ש"ח, נטען כי בשנים 2000 עד 2002, חזר ואמר אולמרט בעשרות הזדמנויות דברי לשון הרע עליו.

כך למשל, בתשובת ראש העיר לשאילתה מאת חבר המועצה מאיר מרגלית, שהופצה בקרב חברי מועצת העיר, אמר בין היתר כך: "חשוב לזכור כי בראש מערכת העיתון עומד אדם שאין לו שום זכות מוסרית לייצג עיתונות אמינה ונקייה, בהיותו אדם שהורשע בדין על הריגה במצב שכרות, ואף ישב בבית כלא על עבירה זו".

בתגובת דובר עיריית ירושלים לפניית כתב 'כל העיר', אורי בלאו, נאמר: "העניין הפלילי היחידי המעניין הוא זה הנוגע לעורך הראשי של עיתון 'כל העיר', שהורשע בפלילים, נידון למאסר וריצה את עונשו בפועל וזאת על-רקע נהיגה במצב של שכרות".

בתוכנית הרדיו "הפוך על הפוך" ב'קול ישראל', במענה לשאלותיו של עו"ד יחיאל גוטמן, אמר אולמרט: "יש גנגסטר שהוא עורך את עיתון 'כל העיר', זה יוסי כהן, אדם שהורשע בהריגה, עבריין פלילי שמטיף לי מוסר על נורמות. ובשעתו, הוא נהג בהיותו שיכּור ודרס אדם למוות והורשע בדין".

בראיון לאוריה שביט במוסף "הארץ", אמר אולמרט: "אין ספק שעורך 'כל העיר' הורשע בפלילים. בראש העיתון עומד אדם שבמושגים מוסריים רצח נפש. ההגדרה המשפטית לא חשובה".

בראיון ל"רדיו ירושלים" בחודש דצמבר 2001, אמר אולמרט, בין השאר: "אני עדיין לא מבין איך בראש עיתון עירוני שזוכה למידה כזו של אהדה, בראשו עומד אדם שהוא עבריין פלילי".

בישיבת מועצת העירייה במרס 2002, אמר אולמרט בין היתר: "אני אמשיך לחשוף את הנבזות והשפלות של העורך בגילופין... מה שפוסל אותו להיות עורך עיתון זה העובדה שהוא עבריין פלילי שהוא גרם למותו של אדם כשהוא נוסע בגילופין".

אולמרט: זה חלק ממסע שיסוי והשמצה של "כל העיר"

כהן טען, כי אלה רק כמה דוגמאות וכי מדובר בעשרות מקרים בהם אולמרט השמיץ אותו, כאשר המוטיב החוזר בכולם הוא שהתובע הוא עבריין פלילי, הוא שיכור, והוא הורשע בהריגה. עוד טען, כי מוטיב השיכרות הולך ומתפתח גם במנותק מן האירוע. לא רק נהיגה במצב של שיכרות, אלא העורך בגילופין, "לאמור, שמצב של שיכרות הוא מצב קבוע אצל התובע".

אולמרט טען להגנתו בין היתר, באמצעות עורכי הדין אהרון ריבלין ואילת (רוזנצוויג) פולק, כי חלה הגנת "אמת דיברתי". עוד טען, כי התביעה "מהווה ציון דרך נוסף במסע שיסוי והשמצה חסר תקדים שמנהל התובע מזה שנים רבות... בניסיון להשליט את דעותיו ועמדותיו הפוליטיות והכל תוך העלאה של מסכת טענות שיקריות, כזבים והכפשות חמורות כנגד הנתבע וכנגד עיריית ירושלים".

השופט נעם סולברג בחן את שני יסודות הגנת אמת הפרסום: שהדברים הם אמת ושהיה עניין ציבורי בפרסומם. מבחינה עובדתית ציין השופט, כי על עיקרי העובדות אין מחלוקת, אם כי מספר פרטים לוטים בערפל.

כהן הורשע בגרימת מוות ברשלנות במסגרת תאונת דרכים

בשנת 1988 היה התובע מעורב בתאונת דרכים קטלנית בכביש מעלה אדומים-ירושלים. מכוניתו התנגשה במכוניתו של נהג אחר. הנהג האחר קיפח את חייו. התובע נפצע קשה, ואושפז למשך שבועות ארוכים בבית החולים. תהליך החלמתו ארך מספר חודשים שבהם צעד בעזרת קביים.

יוסי כהן סיפר בעדותו, כי הוא הורשע בבית משפט השלום בירושלים בגרימת מוות ברשלנות. בית המשפט קבע, כי בדמו של התובע "היתה כמות אלכוהול העולה אך במעט על הכמות המותרת בחוק, כמות היכולה לנבוע משתיית שני בקבוקי בירה כשעה לפני הנהיגה. יחד עם זאת, נקבע בהכרעת הדין כי אין קשר בין התאונה לכמות האלכוהול". עונשו של כהן נגזר ל-6 חודשי מאסר בעבודות שירות, שלילת רשיון נהיגה למשך 3 שנים, וקנס בסך של 2,500 ש"ח.

המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי על קולת העונש, בשנת 1991, ועל-פי הסדר טיעון הועמד עונש המאסר על 7 חודשים, ושלילת רשיון הנהיגה הוארכה למשך 5 שנים.

הכרעת הדין וגזר הדין לא נמצאו

כאמור, עובדות אלו באו מפיו של כהן עצמו, משום שהכרעת הדין וגזר הדין בעניינו לא הוצגו בפני בית המשפט - לא על-ידי אולמרט ולא על-ידי כהן, שלא מצא אותם בביתו ולא אצל עורכי דינו. גם בפרקליטות לא מצאו אותם והודיעו לו כי כנראה "החומר בּוֹעַר".

לפיכך, טען כהן כי אולמרט לא עמד בנטל הוכחת "אמת דיברתי", משום שלא הציג את הכרעת הדין או גזר הדין או כל תיעוד אחר לבסס עליו את הגנתו-זו. מעבר לכך, בחקירתו הודה אולמרט כי דבריו התבססו על דברי-שמועה מכלי שני או שלישי, מפיהם של עיתונאים וקרובי משפחה, שאת זהותם סירב לגלות. אולמרט טען מנגד, שיש לפקפק בדברי כהן על נסיבות הרשעתו, משום שהיעלמות המסמכים הינה חשודה.

השופט סולברג החליט להאמין לעדותו של כהן, על בסיס הכלל התלמודי "מילתא דעבידא לאיגלויי - לא משקר", כלומר: חזקה שאדם לא ישקר בדבר העשוי להתגלות. "התובע לא היה מסתכן בהגשת תביעה, כשאז עוד לא ידע מה יש באמתחתו של הנתבע, אולי הוא מחזיק אצלו את המסמכים האבודים, ויוכל להטיחם בפני התובע, ולהביכוֹ. התובע לא יעמיד את עצמו בסיכון שאותם מסמכים יצוצו פתאום מן הגניזה, כשיש לא מעט מקומות שהם עשויים להימצא בהם, וכשיש בעלי עניין למוצאם".

התווית "עבריין פלילי" גם למי שהורשע בפלילים - מהווה השמצה

השופט סולברג קבע קביעה מעניינת, לפיה הדבק תווית של "עבריין פלילי" על מי שהורשע בפלילים, עדיין עשויה להיות בגדר לשון הרע, שכן יש "לפרש את הדברים כמשמעותם בעיני רוחם של נמעני הפירסום. פרשנות משפטית-מקצועית-מצומצמת, לא תשקף כהלכה את רישומם של הדברים בתודעת כלל נמעני הפירסום. בתוככי בית המשפט, בקרב יודעי דת ודין, יכול ומי שהורשע בביצוע עבירה, יסוּוג כ'עבריין פלילי'. אילו קהל-היעד לדברי לשון הרע של הנתבע, היה קהל של משפטנים, כי אז, צודק היה בטענתו: 'אמת דיברתי'".

"דא עקא, שהנתבע לא בחר לומר את דבריו בבית המשפט, ולא באוזני מלומדי-משפט, כי אם ברחובה של עיר, בפרהסיה, בקול גדול, בעיתונות, ברדיו, המקומי והארצי, בישיבת מועצת העיריה, ודבריו נשמעו בכל מקום ואתר. אצל קהל-היעד הזה, מקבלים הדברים משמעות אחרת. אצל מי שאיננו בוגר בית ספר למשפטים, בתודעתו של מי שהוא 'סתם' בוגר ה'אוניברסיטה של החיים', 'עבריין פלילי' הוא מי שחוזר ושונה בעבירות, מי שאורח-חייו הוא עברייני. במובן זה, לא אמר הנתבע אמת, בכנותו את התובע 'עבריין פלילי'".

עם זאת, סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, קובע כי הגנת אמת הפרסום "לא תישלל בשל כך בלבד, שלא הוּכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". לאחר שבחן את הדברים שאמר אולמרט בהקשרם המלא, קבע סולברג כי בראיון ב'קול ישראל' ובישיבת מועצת העיריה אכן מדובר ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", משום שאולמרט "לא זרק סתם כך לחלל האוויר את הכינוי 'עבריין פלילי', וגם לא מנה רשימה ארוכה של עבירות שאותן עבר, לכאורה, התובע". ואולם, לגבי הראיון ברדיו ירושלים, אין מדובר ב'פרט לוואי'.

"העורך בגילופין" - השמצה שאינה פרט לוואי

סולברג דחה את טענתו של כהן, לפיה "לא הייתי שיכור בעת קרות התאונה", וקבע כי "יתכן שלא היה שיכּור כּלוט, אך נתקיימה בו הגדרת שיכּור על-פי פקודת התעבורה: 'מי שנתון תחת השפעתו של משקה או סם משכרים או מסוכנים'".

"עם זאת, הרחיק אולמרט לכת בכנותו את התובע בישיבת מועצת העיריה "העורך בגילופין"... הטיפּה המרה אינה זרה לתובע, אך לא באה בפניי ראייה קבילה כלשהי על-כך שאת מלאכת העריכה העיתונאית עשה אי-פעם כשהיה בגילופין... אין זה פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. 'העתקת' מוטיב השיכרות מתאונת הדרכים הקטלנית אל מלאכת העריכה העיתונאית, יש בה פגיעה של ממש".

ביהמ"ש: הציבור מבחין בין הריגה ובין גרימת מוות ברשלנות

כהן טען עוד, כי לא הורשע בהריגה כמו שאמר אולמרט בתשובה לשאילתא ובראיון ל'קול ישראל', אלא רק בגרימת מוות ברשלנות. אולמרט טען מנגד, כי במשפט הפלילי יש אמנם הבדל בין השניים, אך לא כך בקרב הציבור. "העיקר הוא באותה נהיגה בשיכרות אשר גרמה לקיפוח חיי אדם", טען.

סולברג קיבל את עמדתו של כהן וציין, כי "לא רק בעיני יודעי דת ודין, אלא גם בעיני הדיוטות, ישנו הבדל של ממש בין גרימת מוות ברשלנות לבין הריגה. הריגה נתפסת כעבירה שיש עימה קלון. גרימת מוות ברשלנות אינה נתפסת כהתנהגות בלתי-מוסרית, במידה שיש בה כדי להמיט קלון על מי שהורשע בביצועהּ. בעיני כל אדם הגון וסביר, חמורה הריגה מגרימת מוות ברשלנות, במידה ממשית".

ביהמ"ש: לא היה עניין ציבורי בפרסום

באשר לעניין הציבורי שבפרסום, טען אולמרט כי "ישנם מקרים בהם אינטרסים ציבוריים עולים על האינטרס האישי של אותה דמות ציבורית, המבקשת שעברה ומיהותה יישארו מעורפלים ומוסתרים. לעתים האינטרס החברתי מצדיק דווקא הצפתם של נתונים, אף אם אין הם טריים ואולי דווקא משום כך. בהיות הפירסומים שעשיתי קשורים בבעיות חברתיות מהותיות של הקטל בכבישים ונהיגה בשכרות, ובהיותם קשורים בדמות ציבורית המחזיקה בעמדת מפתח בתקשורת, אטען כי בדברי היה עניין ציבורי מהותי ואמיתי".

השופט סולברג קבע, כי עניין ציבורי אינו חל בפרסום שנועד "לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים", אלא צריך ש"הציבור בתור שכזה מעוניין בפרסום, ואין די בכך שלפרטים המרכיבים את הציבור ישנו עניין לדעת את הפרטים שפורסמו".

"המסר הנובע מחוק המירשם", נקבע, הוא "שמשנתיישנה העבירה שהתובע הורשע בביצועה, שוב אין עניין ציבורי בפירסום דבר ההרשעה. התובע לא ביקש לכהן כשר התחבורה, לא כיו"ר המועצה הלאומית למניעת תאונות, ולא בכהונה ציבורית אחרת שעיקרהּ בטיפול בתאונות דרכים. 'כל העיר' עוסק בכל ענייני העיר ירושלים, בכללם גם תאונות דרכים, אך אין זה נושא שבמובהק מזוהה עם 'כל העיר'. אילו התפרסם גיליון מיוחד של 'כל העיר' שהיה מוקדש לנושא 'הקטל בכבישים', ניתן היה לצפות לגילוי נאות מצידו של התובע על כּישלונו בעניין זה. אילו נמנע מלעשות כן, ייתכן שהיה עניין ציבורי לגורם אחר לפרסם את הדבר".

לפיכך, סיכם, הגנת אמת בפרסום לא עומדת לאולמרט מהטעמים האמורים.

הגנת תום-הלב

אולמרט ניסה לטעון, כי הפרסומים נעשו בתום-לב והיו משום הבעת דעה או לחלופין כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפרסם קודם לכן כהן לכאורה במספר כתבות בעיתון. השופט סולברג לא קיבל את הטענה: "דומני, כי חמישה מתוך ששת הפירסומים לא נעשו בתום-לב. תום-לב היה רק בראיון בעיתון 'הארץ'", משום רק שם "הנתבע השיב על שאלה שנשאל. היוזמה לא באה מצידו. תשובתו עניינית ואינה מתלהמת. הנתבע הניח תשתית עובדתית שעל בסיסה הביע את דעתו. בדבריו ניתן להבחין בין תיאור העובדות לבין הבעת הדעה". רק בפרסום הזה ישנו "יחס גומלין מספיק" בין הדעה שהביע הנתבע לבין העובדות שעליהן דעתו סומכת.

נוכח השמצות כמו "גנגסטר פוליטי" שאמר אולמרט על כהן, קבע סולברג כי "דברי לשון הרע של אולמרט אינם ביקורת הוגנת, ולא תגובה ראוייה; מדובר ב'פעולת-תגמול'... אין בהם התמודדות עניינית עם דברי לשון הרע שפורסמו לפני כן על הנתבע, לא גינוי ולא הכחשה".

חסינות עובד ציבור

אולמרט טען, כי דבריו חוסים תחת החסינות המוענקת ל'עובד ציבורי' בסעיף 7(א) לפקודת הנזיקין. לדבריו, כל התבטאות מאלה המיוחסות לו "בוצעה במסגרת תפקידי ועיסוקי כראש עיריית ירושלים, בקשר עם מילוי תפקיד זה, ובתוקף סמכות שניתנה לי בדין ו/או שעשיתיו בתום-לב מתוך שסברתי אז, כשם שסבורני כיום, כי פעולתי זו מצויה בתחום סמכותי כדין".

השופט סולברג השאיר בצריך עיון את השאלה האם נבחר ציבור יכול להיחשב כ"עובד ציבורי", כהגדרתו בסעיף 14, אך קבע כי "גם בהנחה שהנתבע הינו עובד ציבורי כנ"ל, הרי שיש לראות את דברי לשון הרע שפירסם, משום מעשה - חוזר ונשנה - שבוצע מחוץ לתחום סמכותו".

"עובד ציבור המבצע סמכותו מתוך מניע פסול אינו פועל בתחום הסמכות. תחום הסמכות כולל רק את הפעולות הנעשות בכוונה להגשים את המטרה שקבע לה מעניק הסמכות ואינו כולל פעולות אחרות הנעשות למטרה זרה. הנני סבור, כי לא העניין הציבורי הניע את הנתבע; חמתו שבערה בו על התובע, היא אשר הניעה אותו".

לכן, קבע סולברג כי הפרסומים אינם חוסים תחת החסינות, למעט הראיון ל'הארץ' ותגובת דובר העיריה, שאולמרט טוען כי לא אישר אותה מראש ולכן אינו אחראי לה.

הפיצויים

משנקבעה האחריות בלשון הרע, טענו הצדדים באשר לגובה הפיצויים. "ניכרת בעליל האוירה הטעונה שבין בעלי הדין", ציין סולברג. "דומני, כי הפגיעה איננה 'כצעקתה'. מי שידו על המקלדת קלה בייחוס האשמות קשות על זולתו, מעיד על עצמו, על חוסנו, על-כך שעוצמת הפגיעה ברגשותיו איננה בלתי-נסבלת".

באותה כתבה ב"הארץ" התראיין גם כהן, שאמר: "ואם כבר מדברים על אנשים עם דם על הידיים - לא עורך 'כל העיר' יזם את פתיחת מנהרת הכותל, אחת מהפעולות החיוביות של אהוד אולמרט, שעלתה בחייהם של עשרות ישראלים ופלשתינים. במושגים לא רק מוסריים, אולמרט אחראי בכך להרג הרבה נפשות".

על-כך אמר סולברג: "אחריותו של התובע בגרימת מוות ברשלנות נקבעה לאחר בדיקה, חקירה ומשפט, בפסק דין; אחריותו של הנתבע לשפך הדם באסון וורסאי, נקבעה בהליך עיתונאי מזורז, בגליון מיוחד של כל העיר עוד בטרם פונו כל הגופות מן ההריסות. כאשר זהו סגנון השיח בכל העיר, מטבעות-לשון שטבע עורכו וכותרות שהנפיק, בּל יופתע ממענה-לשון באותו סגנון".

מאחר שאולמרט חזר על דבריו כמה פעמים - אין די בפיצוי סימלי

"שקלתי שמא פסיקת פיצוי כספי בשיעור סימלי בלבד, ביחד עם הצהרה בדבר אחריות הנתבע על פירסום לשון הרע נגד התובע, עשויה להיות התרופה הצודקת בנסיבות העניין; זו שתגשים באופן מיטבי את עקרון השבת המצב לקדמותו. הייתי עושה כן, אילו מדובר היה במעידה חד-פעמית, כשל-לשון של הנתבע".

"במניין שיקוליי לצורך פסיקת הפיצויים הבאתי בחשבון את העובדה כי הנתבע חזר ושנה ארבע פעמים בפירסום דברי לשון הרע, בקול גדול, קבל עם ועדה. כמי שכיהן כראש העיריה, דבריו של הנתבע הם מן הדברים הנשמעים במקומותינו, תהודתם רבה והשפעתם ניכרת. עם זאת, לתובע 'התנהגות תורמת' לאשמתו של הנתבע... עיקר תחושת הפגיעה של התובע נובעת מן הכאב והסבל על-כך שרשלנותו, נהיגתו בשיכרות, גרמה למותו של אדם. אין על הנתבע לפצותו אלא בגין תוספת-הכאב השולית שגרם לו, בדברי לשון הרע הפוגעניים שפירסם ברבים".

לכן, חוייב אולמרט כאמור בפיצוי בסך 10,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח.

ת.א. 7374/02 יוסף כהן נ' אהוד אולמרט