אדם לעולם אינו אמצעי להשגת תכלית

ביום פרידה זה אני נזכרת בראשית דרכי בארץ. אני מודה למחנכיי במוסד לילדים נווה-הילד בנהריה שם גדלתי - למנהלת גב' הירש, שהקימה מחדש מוסד לילדים יהודים שניהלה בגרמניה, ולבתה, מדריכתי אסתי הירשפלד, שזיכתה אותי היום בנוכחותה.

50 ילדים היינו, בגילאי 11-6, ללא משפחה וללא שפה משותפת. הגענו לנווה-הילד מארצות שונות, לרוב מארצות אירופה. בינינו היו ילדים שהוצאו ממנזרים ומבתי משפחות לא-יהודיות, שם מצאו מקלט בארצות מוצאם. ילדי נהריה כינו אותנו: ילדי המוסד "נעבך הילד". שכן, האמצעים המועטים שעליית הנוער באותן שנים יכלה להקצות להחזקתנו ניכרו בלבוש שלבשנו. אף האוכל שניתן לנו היה במשורה. אך החינוך שקיבלנו, לא היה טוב ממנו. למדנו על מורשת ישראל והציונות. ואכן, כל אחד מאיתנו חווה על בשרו את הצורך הנואש של העם היהודי במדינה. היינו עדים לבואה של אוניית המעפילים "חנה סנש" לחופי נהריה, והמעפילים ישנו איתנו במיטותינו לפני שהוברחו ופוזרו בקרב הישוב. אף נשלחנו, שני ילדי מוסד - ולכבוד זאת זכינו בבגדים חדשים - לשכנע ועדה אנגלו-אמריקנית, שהייתה אמורה להמליץ על היקף העלייה היהודית, לאפשר לניצולי שואה הממתינים במחנות בגרמניה לעלות לארץ-ישראל.

אך גם באותם ימים קשים של שואה ואחר שואה, כאשר העם היהודי התכנס אל תוך עצמו, מדריכינו הייקים חינכו אותנו לערכים אוניברסליים, שלהם אף שורשים עמוקים במורשתנו: אהבת האדם, כיבוד האדם באשר הוא אדם, והעיקרון הקאנטיאני, לפיו אדם לעולם אינו אמצעי להשגת תכלית אלא לעולם הוא תכלית לעצמה.

מטען זה נשאתי עימי בכל אשר הלכתי. עימו הגעתי לבית-משפט זה. אך חרף האופנה שפשטה בתקשורת ובאקדמיה לקשור את החלטות בית-המשפט לאישיותם של השופטים, בית-המשפט העליון אינו תלוי שופטים. פסיקת בית-המשפט העליון אינה אך תולדה של נטיותיהם של אסופת השופטים שכיהנו בו בעת נתונה או שכתבו פסק-דין מסוים. אלא היא נוצרת נדבך אחר נדבך, כאשר כל דור בונה על גבי היסודות שהניחו הדורות שלפניו.

יסודות פסיקתו של בית-המשפט העליון הונחו על-ידי השופטים שכיהנו בו בראשית ימיה של המדינה. כך במיוחד בעניין ההכרה בזכויות היסוד של האדם בישראל. השופט שניאור זלמן חשין, בהצהירו על חופש העיסוק, כתב עוד בשנת 1949, כי זו "זכות שאינה כתובה עלי-ספר, אך נובעת מזכותו הטבעית של כל אדם לחפש מקורות מחיה ולמצוא לעצמו מלאכה המפרנסת את בעליה" [1]; השופט משה לנדוי כתב בשנת 1950 כי הזכות לחופש המצפון והפולחן "היא אחת מחירויות הפרט המובטחות בכל משטר דמוקרטי נאור" [2]; השופט שמעון אגרנט, בפסק-דין "קול-העם" הידוע מ-1953 עיגן את חופש הביטוי במשטר הדמוקרטי וב"הדברים שהוצהרו בהכרזת העצמאות ובפרט השתתת המדינה 'על יסודות החירות' והבטחת חופש המצפון", וקבע שאת חוקי המדינה, כולל החוקים המנדטוריים, יש לפרש "על-יסוד אכסיומה ידועה, שאת המשפט של עם יש ללמוד באספקלריה של מערכת החיים הלאומיים שלו" [3]; הנשיא יצחק אולשן עיגן בשנת 1957 את זכותו של אדם כי הרשות לא תפגע ברכושו ללא צו בית-המשפט על "עקרון אוניברסלי בכל מדינה דמוקרטית" ... שהוא "מושכל ראשון" ... "וכאין כלל בקונסטיטוציה הבלתי-כתובה שלנו" [4]; השופט יואל זוסמן עיגן בשנת 1962 את חופש הדת ב"מגילת העצמאות [ש]הבטיחה חופש הדת והפולחן לכל אזרחי המדינה ו[ש]את עקרונותיה חייבת כל רשות במדינה להניח נר לרגליה" [5]; השופט חיים כהן כתב בשנת 1963 כי "הפלייה פסולה עומדת בניגוד גמור להכרזת העצמאות של מדינת-ישראל ולהצהרה האוניברסלית של האומות המאוחדות על זכויות אדם" [6]; השופט אלפרד ויתקון הכריז בשנת 1964 כי "חופש ההתאגדות הוא מעיקרי המשטר הדמוקרטי ואחת מזכויות היסוד של האזרח" [7].

באותם ימים, בטרם חקיקת חוקי-היסוד על זכויות האדם, כאשר המשפט המינהלי שהותיר אחריו המנדט הקנה לרשויות השלטון שיקול-דעת בלתי-מוגבל, תרם בית-המשפט תרומה מכרעת לכך שמדינת ישראל תהיה דמוקרטיה, וכפי שהובטח בהכרזת העצמאות, המדינה "תהיה מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". היום קוראים לזה: "אקטיביזם שיפוטי".

רק בתחילת שנות ה-90 זיכתה הכנסת את ישראל בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק-יסוד: חופש העיסוק. חוקי-יסוד אלה, שנכתבו כפרקים של חוקת המדינה, קבעו כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת-ישראל". ובהמשך נקבע, כי חוק-היסוד "מטרתו להגן [על הזכויות הקבועות בו] כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". היום אין איפוא עוד צורך רב באותו "אקטיביזם שיפוטי" של בית-המשפט העליון בעבר. שכן, חוקי-היסוד קובעים - באופן ישיר ובלא צורך בפרשנות יצירתית של בית-המשפט - את ערכי היסוד החוקתיים של המדינה, שלאורם תיערך גם הביקורת השיפוטית, הן על החוקים והן על ההחלטות של רשויות המינהל. השופטים לדורותיהם היו מאוחדים בהגנה על אותם הערכים, המעוגנים היום בחוקי-היסוד שכוננה הכנסת. לאור ערכים אלה פורשו החוקים, נבחנו מעשי הרשויות ונקבעו גבולות לכוחו של השלטון כלפי האזרח.

אכן, האמון שניתן לבית-המשפט העליון היפנה אליו את כל שדרות הציבור. הכול ידעו כי יזכו בסעד אם הרשויות יפגעו בזכויותיהם. ואילו רשויות השלטון, גם אם התאכזבו מפסק-דין שבו עמדתן נדחתה, הקפידו בקיום פסקי-הדין. עמד על-כך הנשיא לנדוי בדברים שנשא בשנת 1982 לקראת פרישתו, בציינו כי "לשבחן של רשויות המדינה ובראשן ממשלות ישראל, מראשית ימיה של המדינה ועד לימינו אלה, יאמר שהן פעלו ופועלות, כדבר מובן מאליו, כדי לתת תוקף לפסיקתו של בית-המשפט, גם כאשר לא נעמה להן" [8]. בדברים אלה בוודאי העמיד הנשיא לנדוי לנגד עיניו את פסק-דינו בעניין אלון-מורה, שבו ניתן צו לפנות ישוב ישראלי על-פי עתירה של תושבים פלשתינים. והממשלה בראשות מנחם בגין, אשר שמה לה למטרה ליישב ביהודים את יהודה-ושומרון, כיבדה את פסק-הדין כמובן מאליו. "יש שופטים בירושלים", אמר בגין, והכנסת, שרוב חבריה דגלו בארץ-ישראל השלמה, לא קיימה ישיבת מחאה. אף כאשר דן בית-המשפט העליון בשאלה "מיהו יהודי?", לא נערכו הפגנות במטרה להשפיע על הכרעת בית-המשפט, ומשהורה בית-המשפט, בדעת-רוב, על רישום ילדים שאימם לא הייתה יהודיה כיהודים בהתאם להצהרתו ורצונו של אביהם, ביצעה הממשלה את הוראתו [9]. רק לאחר מכן, וכך ראוי, נחקק חוק שהגדיר יהודי על-פי ההגדרה ההלכתית, שאותה הכנסת העדיפה. בכך בא לביטוי דו-השיח הלגיטימי בין הרשויות, לפיו הכנסת מחוקקת חוקי-יסוד וחוקים; בית-המשפט מפרש את החוקים לפי מיטב הבנתו; הכנסת, במקרים המתאימים, מתקנת או אף מבטלת הלכה שיצאה מלפני בית-המשפט; ובית-המשפט, מצידו, מפרש את החקיקה המתקנת.

אך הזמנים השתנו. קמו גורמים המבקשים, בקיצור דרך, להביא את בית-המשפט לפסוק כרצונם גם מבלי לתקן את החוקים. כל כך ממהרים הם עד כי אינם ממתינים תמיד למתן פסק-דין, אלא מבקשים הם להשפיע על ההכרעה על-ידי הפעלת כוחם הפוליטי בעוד ההליכים השיפוטיים בעיצומם. כך זכורה הפגנה המונית שעילתה המיידית הייתה חיוב בהוצאות משפט של ראש-מועצה דתית שמנע קיום פסק-דין שדעתו, ודעת המפגינים, לא הייתה נוחה ממנו. אך המטרה העיקרית של ההפגנה - כפי שעולה מדברים שנכתבו ונאמרו - הייתה לכפות על בית-המשפט לפסוק לפי רצון המפגינים בעתירות תלויות ועומדות בשאלות אחרות הנוגעות לדת ומדינה.

על הפגנה זו נמתחה אז ביקורת. אלא שהביקורת לא הועילה. המסע לערעור הלגיטימיות של בית-המשפט נמשך, והתופעה אך הולכת ומחמירה. כך למשל, זה לא מכבר התכנסה הכנסת בתגובה להוצאת צו על-תנאי בעתירה שבה הממשלה נדרשה לקבוע סטנדרטים לקיום מינימלי המתיישב עם הזכות לכבוד האדם הקבועה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן לפסק-דין המצווה לקיים חוק שחוקקה הכנסת, שמימושו כרוך בהקצאת תקציב. וזאת, בעת שהייתה תלויה ועומדת בקשה לדיון נוסף בפסק-הדין. חרף האיסור בתקנון הכנסת לדון בעניין התלוי ועומד בבית-המשפט [10], התקבלה החלטה כנגד התערבות בית-המשפט בענייני תיקצוב, הגם שזו היא השאלה העומדת להכרעה בשני ההליכים. החלטה זו של הכנסת היא ניסיון להפעיל לחץ על בית-המשפט - בעודו דן בעניין - להוציא שאלה משפטית מסוימת מתחום ביקורתו, ולמעשה לפסוק לפי עמדת הממשלה.

אני סמוכה ובטוחה כי בית-המשפט העליון לא יושפע מצעדים אלה. אזכיר אך מושכלות ראשונים, שעליהם מתחנכים כל שופטת ושופט, כי אין על בית-המשפט מרות זולת מרותו של הדין.

אך הדרך האחרת שבה בחרו גורמים פוליטיים מסוימים להשפיע על פסיקת בית-המשפט - הגשת הצעות-חוק שונות שעניינן הקמת בית-משפט חוקתי פוליטי, ופוליטיזציה של הליך הבחירה של שופטים ושל נשיא בית-משפט העליון - מעוררת דאגה רבה.

שכן, הרשות השופטת היא החלשה והפגיעה מבין הרשויות. כוחה טמון באמון הציבור, בה ובלגיטימיות של פעולתה, וערעור האמון בה יביא להחלשתה. מעמדה ועצמאותה של הרשות השופטת אף אינם מובטחים בחוק-יסוד משוריין, וניתן בנקל לפגוע בהם. אלא שאם, חלילה, יקרה כזאת, לא תועיל כל חוקה שוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת שוקדת בימים אלה לגבש. ללא גוף עצמאי שבכוחו לכפות את החוקה על השלטון היא תהפוך לאות מתה. כידוע, לא הייתה יפה ומרשימה מחוקתה של ברית-המועצות, שכל זכויות האדם, לרבות זכויות חברתיות, נכללו בה. אך הזכויות שהוצהר עליהן לא כובדו. זאת, בראש ובראשונה, משום שלא הייתה ערכאה שיפוטית עצמאית שבכוחה היה לכפות על הרשויות את כיבוד החוקה. בדומה, ישנן מדינות רבות אחרות שלהן חוקות ומגילות זכויות אדם, מהן הן מתעלמות, בעזרת שופטים תלויים, האחוזים אימה מפני השלטון או מקבלים את תכתיביו [11]. לעומתן, באנגליה נטולת החוקה מוגנות זכויות האדם על-ידי מערכת שיפוטית בלתי-תלויה, והחוקה האנגלית הבלתי-כתובה אף השפיעה על חוקתה המפורסמת של ארצות-הברית.

אין איפוא דין ללא דיינים. ואין דיינים אלא ככל שהם עצמאיים ובלתי-תלויים. "לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש...", נאמר בספר דברים [12], מתוך הכרה בכך ששופטים שאינם עצמאיים - ברמה האישית והמערכתית - לא יוכלו לשפוט משפט צדק.

אכן, כוחו של החוק נובע מעצמאותו של בית-המשפט, ואם תיפגע עצמאות בתי-המשפט, מדינת-ישראל, עם חוקה או בלעדיה, לא תהיה עוד הדמוקרטיה שהכרנו.

אני מקווה כי הכנסת, בטוחה בכוחה ובמעמדה הבכיר במשטר הדמוקרטי, לא תיכנע לרוחות השעה ותשמור מכל משמר על אי-תלותו החיונית של בית-המשפט.

ובאשר לי, אלך לדרכי. המחר - "מה טיבו"? שאל ויקטור הוגו באחד משירי הדמדומים. התשובה לכך נמצאה לי בשירו של יהודה עמיחי [13]:

פָּתוּחַ סָגוּר פָּתוּחַ. לִפְנֵי שֶאָדָם נוֹלָד
הַכֹּל פָּתוּחַ בַּיְקוּם בִּלְעָדָיו. כְּשֶהוּא חַי הַכֹּל סָגוּר
בּוֹ בְּחַיָּיו. וּכְשֶהוּא מֵת הַכֹּל שוּב פָּתוּחַ.
פָּתוּחַ סָגוּר פָּתוּחַ. זֶה כֹּל הָאָדָם.


הערות:


1) בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה, פ"ד ב 80, בע' 83.

2) ע"פ 112/50 יוסיפוף נ' היועץ המשפטי, פ"ד ה 481, בע' 486.

3) בג"ץ 73/83 חברת "קול העם" נ' שר הפנים, פ"ד ז(2) 871, בע' 884.

4) בג"ץ 163/57 לובין נ' עיריית תל-אביב, פ"ד יב 1041, בע' 1059.

5) בג"ץ 262/62 פרץ נ' כפר שמריהו, פ"ד טז 2101, בע' 2116.

6) בג"ץ 301/63 שטרייט נ' הרב הראשי לישראל, פ"ד יח(1) 598, בע' 612.

7) בג"ץ 253/64 ג'ריס נ' הממונה על מחוז חיפה, פ"ד יח(4) 673, בע' 679.

8) ספר לנדוי (כרך א') (תשנ"ה), בע' 88.

9) בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 479.

10) ראו סעיף 78(א) לתקנון.

11) ראו ליאון שלף, סמכויות המשפט ומהות המשטר (1996), 83-82.

12) פרק א פסוק יז.

13) יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, (תל-אביב, תשנ"ח) 127.