הסכם השכר ואובדן הדרך של ההסתדרות

כשבבוקר חגגו באוצר ובהסתדרות את ביטול שביתת העובדים והסכם השכר החדש במשק. במסגרת הסכם זה יעלו בשישה אחוזים ורבע משכורות העובדים בשלוש השנים הקרובות. אולם בחינה עמוקה של ההסכם מעוררת תהיות קשות על התנהלות ההסתדרות במאבק הנוכחי. הרי העלאה מדורגת של השכר כמעט לא תשפיע על תלוש המשכורת של רוב העובדים במגזר הציבורי שמשתכרים סביב שכר המינימום. שהרי עובד שמשתכר בחודש 5000 אלפים שקלים יזכה בשנה הראשונה לתוספת פעוטה של 100 שקלים בלבד. זאת בניגוד לאינפלציה השנתית שקיימת בישראל ואשר שוחקת את השכר בשלושה עד ארבעה אחוזים לשנה (קרי כמעט 200 שקלים). חמור מכך לכאורה יוצא שלאורך שלוש שנים אם קצב האינפלציה יעמוד על שלושה וחצי אחוזים לשנה נראה שהעובדים לא רק שלא קיבלו תוספת יוקר אמיתית לשכרם אלא שגם ההסתדרות לא הצליחה לשמור על שוויו הריאלי של שכר העובדים. אם כן ממילא עולה השאלה על מה חוגגים כל כך בהסתדרות.

לאור זאת קשה שלא להשתחרר מהתחושה כי עיקרו של המאבק האחרון במשק לא נבע מדאגה אמיתית לשכר העובדים אלא בא לשמר את הניראות של ההסתדרות כארגון עובדים פעיל. עופר עייני חייב להראות פעילות ציבורית כל שהיא כדי להצדיק את הארגון שהוא עומד בראשו וכמובן את מיסי החבר שנגבים מהחברים.

אלא שלאור המצוקה הממשית שקיימת בתחום השכר במשק ולאור העובדה כי רבים מהעניים בישראל הנם אנשים עובדים, נראה כי לא ניתן יותר להשלים עם המצב בו הגוף שמייצג את העובדים ממשיך להעדיף צילומים מחוייכים על פני הישגים אמיתיים. מבחינה זו על נציגי המגזרים החלשים בישראל לשקול ברצינות להקים גוף חלופי צעיר ורענן שייצג בצורה טובה יותר את האינטרס הציבורי של שכבות העובדים החלשות. המציאות בה העוני בישראל מתקיים למרות שרוב העניים הם אנשים עובדים היא מציאות שלא ניתן להשלים עימה.

אלא שמעבר לדרך העגומה בה התנהלה ההסתדרות במאבק האחרון קשה גם להבין את עמדת האוצר. כיצד יתכן שדוחות ה-OECD שמראים כי בישראל קיימים פערי שכר גדולים ביחס לשאר המדינות החברות בארגון לא מפריע לפקידים בארץ. האם משרד האוצר והממשלה כולה יתעוררו רק כשהעוני הנרחב שקיים בישראל יהפוך למרי אזרחי. האם הקברניטים הכלכליים של המשק לא מסוגלים לגלות הבנה פשוטה לקטסטרופה החברתית שמעולל המצב הנוכחי. שום תירוץ כלכלי ושום תחזית כלכלית מהלכת אימה לא מהווים הצדקה לניהול מדיניות עצימת העיניים הנוכחית, הדוחקת בפועל אזרחים רבים להבנה שאין טעם לנסות להתפרנס בישראל גם על-ידי עבודה שהרי העוני וקשיי הקיום יישארו גם במצב זה במלוא עוזם. שהרי בקצב הזה בסופו של יום לא יישאר מי שיכבה את האור בנתב"ג שהרי עובדי הניקיון יהיו הראשונים לרדת מהארץ.