צונאמי או היסטוריה

הנה תקציר האירועים:

ביולי 2009 קרא חאבייר סולאנה, אז הממונה על מדיניות החוץ של האיחוד האירופי, לקבוע תאריך יעד להכרה במדינה פלשתינית באופן חד-צדדי, אם הצדדים אינם מגיעים להסכם. הרעיון היה ליצור מנוף לחץ על ממשלת ישראל לעשות ויתורים נוספים.

הפלשתינים וכן מספר גורמים אירופים הבינו שגילו מנוף לחץ יעיל, והמשיכו לנופף באיום ההכרזה החד-צדדית. הרעיון אף התפתח לכדי פנייה למועצת הביטחון, גורם שיש לו שיניים. ארה"ב הסירה אפשרות זו מהפרק והודיעה מספר פעמים שתטיל וטו על כל ניסיון כזה. בדצמבר 2010 קיבל הקונגרס החלטה גורפת נגד כל מדיניות חד-צדדית, והנשיא אובמה אף הטיל וטו בפועל אפילו על ניסיון לגנות את מדיניות ההתנחלות של ישראל.

בתחילת 2011 נושא האיום של הכרזה חד-צדדית תפס תאוצה בתקשורת הישראלית. בקרב מקבלי ההחלטות בממשלת ישראל גברה תחושת הלחץ. ב-12 במרס השנה הביא שר הביטחון ברק את הלחץ לשיא חדש כאשר קבע ש"אנו עומדים בפני צונאמי מדיני בספטמבר". זאת, על-אף שהוא יודע שארה"ב תטיל וטו על כל פעולה במועצת הביטחון, ואילו להחלטות העצרת הכללית אין משמעויות מעשיות. בינתיים, הצליח ראש הממשלה לרתום את גרמניה נגד כל מהלך חד-צדדי.

התמריץ המרכזי למהלך החד-צדדי הוא שהעולם מבין שמדינת ישראל בהיסטריה. כלומר, המהלך החד-צדדי הוא איום, לא אופציה. זהו אקדח ריק.

מדוע ארה"ב, גרמניה ואחרים מתנגדים למהלך החד-צדדי?

כי הם מבינים שהכרזה כזו תיצור מדינה כושלת ועוינת (Failed & Hostile State).

כושלת - כי כאמור, הרש"פ לא באמת שולטת על השטח (תחשבו על אריאל, מעלה אדומים, ירושלים, וכל היישובים. האם הרש"פ שולטת?); אין לה שליטה ביטחונית; אין לה יכולת תנועה; היא תלויה תלות מוחלטת בתשתיות ישראל. מדינה כושלת כזו תיצור תסכול רב בציבור הפלשתיני.

עוינת - אם הרש"פ זוכה במדינה ללא צורך בוויתור על זכות השיבה או בהצהרה על סוף הסכסוך, איזו מוטיבציה תהיה לה אי-פעם לוותר על דברים אלו? ברור לכל שהחמאס ישתלט במהרה על המדינה והיא תהפוך בסיס אירני עוין לא רק לישראל אלא גם לירדן ולעולם המערבי.

כלומר, הכרה במדינה באופן חד-צדדי היא מתכון להנצחת הסכסוך כאן למשך מאות שנים קדימה. את זה הבינו ארה"ב וגרמניה. ממשלת ישראל פועלת להבהיר זאת גם למדינות נוספות.

אפשרות אחת היא שבדומה ל-1988, הפלשתינים יכריזו שוב על מדינה, מספר רב של מדינות יכירו בה שוב, והעצרת הכללית של האו"ם תצביע שוב עבור המדינה ברוב גדול. הכרזה זו תהיה, כאמור, סמלית. לא נעים, לא נורא.

אפשרות נוספת היא שתחת לחץ בינלאומי הפלשתינים יחזרו בהם מהכוונה להכריז על מדינה.

כך או כך, לא מדובר בצונאמי.

יום לאחר ההכרזה וההצבעה באו"ם אין לפלשתינים מדינה. מבחינה משפטית לא קורה כלום.

שניים מתנאי היסוד במשפט הבינלאומי להיווצרות מדינה הם:

א. שלטון וריבונות: גוף יחיד ובלעדי השולט על כלל האוכלוסיה בשטח מוגדר.

ב. עצמאות: מסוגלות לנהל את ענייני הפנים והחוץ ללא תלות במדינה אחרת או בגוף אחר כלשהו.

שני התנאים הבסיסיים הללו לא מתקיימים כאן, והכרזה באו"ם לא מהווה בשום דרך תחליף לתנאים אלו. לפלשתינים אין ריבונות בלעדית בשטח. מדינת ישראל שם. צה"ל שם. 660,000 ישראלים שם.

סמכותה המוגבלת של הרשות חלה בשטחי A ואילו בשטחי B באופן חלקי עוד יותר (ללא ביטחון). מרבית השטח (60%) נתון לריבונות ישראלית מלאה. הרש"פ תלויה תלות מוחלטת במדינת ישראל. תנועה בכבישים, כספים, מים, תשתיות, ביטחון.

הכרזה חד-צדדית היא הפרה מהותית של הסכמי אוסלו עליהם חתומים הפלשתינים בערבויות בינלאומיות, ומכוחם מתפקדת הרשות הפלשתינית. המשמעות של הכרזה זו היא ביטול הסמכות של הרשות הפלשתינית בשטחי A ו-B.

אלא אם כן מדינת ישראל יוצאת מרצונה משטחי יו"ש, בקעת הירדן וירושלים, ומפנה בו-ביום 660,000 ישראלים ואת כוחות צה"ל ומעבירה את השטח לידי הפלשתינים, הרי שתנאי היסוד של שלטון בשטח אינם מתקיימים.

כלומר, בספטמבר, אין מדינה פלשתינית. יש אולי הכרזה, מדינות יכירו בה, האו"ם יצביע עבורה, אך מדינה אין.

נדגיש: לא החלטת כ"ט בנובמבר הקימה את ישראל. אפילו לא הכרזת העצמאות. הניצחון במלחמת העצמאות והשליטה האפקטיבית והבלעדית של מדינת ישראל בשטחיה הם שהקימו את המדינה, על-פי החוק הבינלאומי.

• קודם כל, לא להילחץ, ובוודאי להפסיק להלחיץ את עצמה. לחץ זה הוא שמעודד את הפלשתינים ואת האירופים להתמיד במאמציהם. אם יבינו שאנו לא בלחץ, הם יאבדו את מרבית מנוף הלחץ שלהם.

• להמשיך בפעילות הבינלאומית מול מדינות מרכזיות כמו ארה"ב, גרמניה, צרפת, רוסיה, סין ובריטניה כדי להניא אותן מהכרה במדינה פלשתינית. ארה"ב וגרמניה כבר הודיעו שהן נגד. יש להמשיך לשכנע את המדינות האחרות.

• ליצור מנופי לחץ נגדיים. לבצע את ההכנות להחלת החוק הישראלי לפחות על שטחי C, שמהווים 60% משטחי יהודה ושומרון, ומכילים 100% מהיהודים, וכמה אלפי ערבים. הפלשתינים והעולם יבינו שלא רק הפלשתינים יכולים לפעול באופן חד-צדדי, גם אנו יודעים את המלאכה. מספר שרים בליכוד (כחלון, כץ, אדלשטיין) כבר הצהירו על תמיכתם בכך. הפלשתינים פתחו נגדנו מלחמה מדינית. אסור להסתפק בתוצאת תיקו: צריך לנצח בה.

• על ממשלת ישראל להכריז על קץ להסכמי אוסלו, וסוף לרעיון המדינה הפלשתינית. זאת, בגלל שהפלשתינים קיבלו שתי החלטות אסטרטגיות: הליכה על דרך חד-צדדית, וחבירה לחמאס בדרך הטרור. שבירת הכלים הפלשתינית משחררת את ישראל מהתחייבויותיה.

• על ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי לעת עתה בשטחי C.

סאגת ה"צונאמי המדיני" היא איום ריק, ולא אופציה מעשית. התגובה ההיסטרית של מדינת ישראל והתקשורת בארץ יוצרת תחושה של איום ממשי, מעודדת את הפלשתינים, ורק מעצימה את הלחץ על ישראל.

מדינת ישראל צלחה בשלום אתגרים גדולים לאין ערוך. נעבור גם את זה בשלום.

בספטמבר יכריז אבו-מאזן על הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67'. מרבית אומות העולם יכירו במדינה זו. התמיכה במדינה תעלה להצבעה בעצרת הכללית של האו"ם, שם תזכה לרוב עצום.

זה יהיה ה"כ"ט בנובמבר" של הפלשתינים.

המדינה תקום בו-ביום בגבולות 67'. מאותו רגע מדינת ישראל תיחשב "פולשת בלתי חוקית" בכל שטחי יהודה ושומרון, בקעת הירדן, ירושלים של פוסט-67' (למשל, רמות, הגבעה הצרפתית, הכותל המערבי וכו'). כ-660,000 הישראלים החיים מעבר לקו הירוק ייחשבו עבריינים. העולם יפתח בפעולות חרם על ישראל בדומה לדרום אפריקה. התיירות וההשקעות בישראל יקרסו ועימם כלכלת ישראל. ישראל תהפוך להיות מצורעת בעולם.

תסריט איום זה יכול להימנע רק אם ראש הממשלה יקדים את הפלשתינים ויעניק להם מדינה ביוזמת ישראל.

עד כאן הטיעון.

היינו כבר בסרט הזה. מדינה פלשתינית כבר הוכרזה, מדינות העולם הכירו בה, והצבעה בעצרת הכללית באו"ם עברה ברוב עצום:

• ב-15 בנובמבר 1988 הכריז יאסר ערפאת על הקמת מדינה. 88 מדינות הכירו בה.

• ב-15 בדצמבר 1988 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 43/177 המכירה בהכרזה על מדינה פלשתינית, ברוב מוחץ של 104 מדינות שתמכו, שתיים שהתנגדו (ישראל וארה"ב), ו-36 שנמנעו.

• מדינות רבות פתחו שגרירויות ונציגויות של "מדינת פלשתין".

אבל לא קרה כלום.

כי, כאמור, על-פי המשפט הבינלאומי, הכרזות, הכרות והצבעות בעצרת הכללית באו"ם אינן מקימות מדינה. שלטון אפקטיבי ובלעדי בשטח יוצר מדינה. ואת זה אין, ולא יהיה להם.