אהוד אולמרט סיים השבוע את חקירתו הראשית במשפטו, וכעת צפוי לו הקרב הקשה באמת - החקירה הנגדית. החקירה הראשית נמשכה לא פחות מ-12 ישיבות - בעוד ההגנה עצמה העריכה בתחילתה, כי יידרשו לה רק שש-שמונה ישיבות להשלים אותה. אולמרט פרס יריעה רחבה מאוד, כולל מידע רב שאין לו כל רלוונטיות למשפט, עד שלעיתים נדמה היה שאולי יש כאן מחשבה מכוונת: "להטביע" את השופטים במידע בלתי נחוץ, שיטשטש את הראיות שהוצגו בפניהם.

אולמרט העיד בביטחון רב ובשטף דיבור שאפילו עורכי דינו לא הצליחו לעצור. לעיתים התרגש, לעיתים התרגז - בעיקר כאשר דיבר על ההדלפות מחקירתו ועל מה שהוא רואה כאובססיביות של משה לדור נגדו וכפעולות של הפרקליטות שנועדו להדיחו. את זעמו על המשטרה מנסה כעת אולמרט לנצל גם כאמצעי הגנה, כאשר מדי פעם הוא מסביר שמסר תשובות לא מדויקות בחקירתו, בשל הלחץ בו היה נתון ובשל תחושת הרדיפה נגדו.

כאשר הגיע אולמרט לנקודות מביכות יותר מבחינתו, הוא נקט באחת משתי טקטיקות: או שעבר לכמעט לחישה במבט אל השופטים בלבד, או שדיבר בטון נון-שלאנטי, כמי שמנסה לגרש זבוב טורדני. הוא דיבר ארוכות על פועלו והישגיו, גם כאשר הדברים לא בהכרח היו מדויקים (למשל: "מכרתי את בנק לאומי", כאשר העסקה לא הושלמה), ויצר את הרושם הברור שהתפטרותו הכפויה מנעה סיכוי היסטורי להגיע לשלום גם עם סוריה וגם עם הפלשתינים.

בישיבות הראשונות עוד ניסתה הנשיאה מוסיה ארד להציע לו לשבת, אבל הוא נותר על עומדו לכל אורך חקירתו הראשית. היה בכך כדי להדגים את רוח הקרב שבה הגיע למשפטו בכלל ולעדותו בפרט. אבל בהפסקות ניתן היה לראות את העייפות והדאגה ניבטות מעיניו, למרות ניסיונותיו להתבדח לפעמים עם עורכי דינו ומאבטחיו.

השופטים כמעט שלא התערבו בעדות, למעט ניסיונות של ארד לכוון את אולמרט (באמצעות הסניגורים) להתמקד בנושאים הרלוונטיים ופסיקה בהתנגדויות המועטות של התביעה. הפעיל מבין השלושה היה יעקב צבן, הקרוב ביותר למקום עומדו של אולמרט, אשר מדי פעם התבדח עימו - אך גם הציג לו את השאלות הנוקבות ביותר, ולפחות פעם-פעמיים נדמה היה ששפת הגוף שלו מציגה חוסר אמון בתשובות שקיבל.

בשורות הבאות ננתח את עיקרי עדותו של אולמרט לפי פרקי כתב האישום ונעמוד על השאלות שנותרו פתוחות - רובן מולו, ומיעוטן מול התביעה.