"בתי המשפט וערכאותיהם השונות יצטרכו בוודאי להכריע בעניינים שיש להם השלכות חברתיות", אומרת (31.8.11) נשיאת בית המשפט העליון. לכאורה משפט שאין בו כל חדש, כי הרי כמעט בכל עתירה מנהלית יש היבטים חברתיים. אז מה חדש פה?
החדש הוא שבמשפט כזה מורה הנשיאה לשופטים ברמות השונות, לקבל כאלה עתירות, לא לדחותן על הסף, אפילו הן ריקות וחלולות. בית המשפט של היום לא אוהב לשבת בצל כחכם של הכפר, הוא רוצה להיות מרכז הבמה,
כוכב נולד. אור זרקורים חסר לו, אור זרקורים ההורס את שיקול הדעת, אור זרקורים המעוות את הצדק, אור זקורים המסמא אפילו אנשים חכמים ונבונים.
והכל נעשה בריש גלי, נעלמה הבושה. השופט מזמין את העותרים לעתור בנושאים אשר יעבירו את הכותרות מהאוהלים להיכלות השופטים, והוא עושה זאת אל מול פני האומה. ואין מדובר חלילה בשופט זוטר אלא בראש הפירמידה.
ואם לא די בכך, ובהמשך לעתירה נוספת הנראית כמוזמנת, בעתירה בעניין שביתת הרופאים אומרת כבוד הנשיאה בציבור: "אין לנו אלא לשמוח שנעשה מאמץ לשיפור הרפורמה הציבורית, נראה כי הקצאת אלף תקני רופאים בשימת הדגש על הפריפריה הייתה חלק ממהלך חיוני, ונקווה שיתממש".
והרי הנושא תלוי ועומד בבג"צ בהרכב שהיא עומדת בראשו. וכיצד היא מתייחסת אליו בפומבי? סעיף 39 א לכללי האתיקה לשופטים אומר: "שופט אומר דברו בפסקי דין ובהחלטות. על דרך הכלל אין שופט מתראיין ואין הוא מוסר מידע לתקשורת". ואין מדובר בתיק פתוח בעלמא, אלא בתיק הפתוח בפני הנשיאה, ארבעה ימים טרם התפטרות 1,000 רופאים, בעקבות המהלכים שנקבעו באולמה של הנשיאה. האם בית המשפט אינו יכול לטפל בכשלונותיו בבית? האם החרבון שהביאה העתירה מחייב יחצנות וספינים?
ומה לפורום הציבורי הנכבד בפניו דיברה השופטת (כינוס של שופטים) ובין הדברים הנדונים באולמה של כבודה, אם לא דוגמה שלילית לתפישה אתית שלילית של חובותיו של שופט, על-ידי ראש המערכת?
והדברים הרי מתחברים היטב - ניסיון לערב את בית המשפט בכל משב-רוח בציבור, כאשר את היוזמה נוטל בפועל בית המשפט העליון, מרעיל את המערכת, הופך את בית המשפט העליון לפרלמנט המקבל החלטות מעניינות, מצולמות ומתוקשרות, אך פזיזות, חסרות שיקול-דעת עמוק, מייתר את מערכת המשפט, מוריד את קרנה המושפלת בלאו הכי, ומחסל את האמון בה.
כאן כדאי לצטט עוד כמה מילים, והפעם מ
הפתיח לכללי אתיקה שנכתב על-ידי הנשיאה ביניש: "מטבעם של דברים, מחזיק שופט בכהונתו בנאמנות עבור הכלל. דרכו היא דרך הנאמן, שמשלו אין לו ולא כלום וכל אשר הוא עושה כשליח הציבור עושה הוא. תנאי מוקדם ליכולתו של שופט לשמש בכהונתו הוא זה, שהקהילה תרחוש אמון לרשות השופטת, כי תכיר בסמכותה הייחודית לשפוט, כי תקבל עליה הכרעות דין שנעשו. מעמד זה של הרשות השופטת ושל חבריה השופטים - מעמד של עצמאות, של אי-תלות ושל מי שנהנים מאמון הקהילה - מחייב כמו-מעצמו קיומן של מידות מיוחדות בשופט. כן נדרשת, כדבר הלמד מעניינו, יצירתן של נורמות התנהגות ייחודיות לחיובו של השופט היחיד בהליכותיו ובאורחותיו - בהיכל המשפט ומחוצה לו - והכל להבטחת מעמדם המיוחד של השופט ושל הרשות השופטת בכללה. כך היה מאז ומעולם".
אז איך אמרנו? כל המוסיף גורע? כל המוסיף גורע!
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
